סיפורים בראש

היי, מה שלומכם? שנה לא הסתפרתי. היה לי שיער ארוך, וכשהיה לי חם אספתי אותו. לקראת הנסיעה לחו"ל החלטתי להסתפר. שיהיה נוח. טעות חמורה.  כשצלצלתי בדלת, בעלי פתח ואמר: "מי את? אני כבר קורא לאשתי, היא כנראה בחדר השינה." ואחר כך הסתכל עליי ושאל: "ומה זו הקסדה שעל הראש שלך?" ובכן, הלכתי לספר בנס ציונה ויצאתי בתחושה ששדדו אותי לאור יום! תספורת ו"שורשים": 510 שקלים! בסקר קצר שעשיתי בין חברותיי התברר שאלה פחות או יותר המחירים אצל מרביתן. כלומר, לא רק אני פראיירית. מה זה? ביקור אצל רופא שיניים שלומד שבע שנים עולה פחות! והוא עוד משלם אלפי שקלים לביטוח בגלל הסיכון הרפואי. כן, אנחנו פראייריות. הדתיות, לעומת זאת, עושות בשכל. הצנועות חובשות מטפחת על הראש. לאופנתיות יותר יש "בובו". כיסוי ראש צבעוני כמו מגדל עוז, כזה שחבשה נפרתיתי אשת פרעה.  הן החליטו שזה אופנתי ויפה, וזהו. כל מה שצריך הוא לבחור את העיצוב, הנפח וגובה המגדל. אחרות קונות פאה אחרי החתונה. אמנם יקרה, אבל מה זה לעומת הכסף וביטול הזמן אצל הספר? כל שנת הצהריים שלי הלכה, כי מרוב שהוא כל כך עסוק, היה ל...

יולי. לוהט בחוץ. אוגוסט כבר דופק בדלת. למה שלא נטוס לאלסקה? גרינלנד?  עצרתי ליד דוכן מפעל הפיס שנצץ כמו מיני לאס וגאס, האבא של כל המשאלות. החלטתי להשתטות קצת. "סליחה" שאלתי את המוכרת "הגעתי למפעל הפיס?"  "כן". "אז איפה פה המפעל?"  "איזה מפעל?"  "מפעל הפיס. איפה הפועלים?" היא חשבה רגע וענתה: "אולי בבנק הפועלים..." צחקנו. השם הוא המוצר וכל השאר יחסי ציבור. פעם קראו לזה הימורים היום זו כבר "תעשיית ההימורים". וזה מזכיר לי: להורי הייתה חנות חשמל קטנה בדמי מפתח ברחוב הרצל ברחובות.  צמוד אליה במעין כוך ישבו סנדלר ושען שחלקו בינם את השטח.  השען ישב מקדימה ותמיד הפחיד אותי. הייתה לו זכוכית מגדלת ענקית תקועה בעין והסנדלר ישב מאחורה עם מסמרים בפה ורצועה עור שעליה היה משחיז סכינים.  בחנות של הורי היה דלפק עץ ארוך עמוס במגירות ובהן ציוד חשמלי. בטריות, כבלים, שלטרים, בתי מנורה, סוללות,,,ועוד.  על הדלפק עמדה קופה רושמת כבדה. כל פעם שסובבו את הידית נשמע צלצול קטן, המגירה קפצה החוצה ושטרות כסף נגלו לעין. לתומי חשבתי שהיא מד...

את הסיפור שלי על פראג לא תמצאו בשום מדריך תיירים הטיסה החודש חגגתי יום הולדת. הגעתי לגיל מרשים. כזה שנשמע כמעט ארכיאולוגי, משהו מתקופת הבית הראשון. לכבוד יום ההולדת החליט בעלי לפנק, ובעיקר להתפנק. טסנו לפראג. צברנו נקודות באל על וזכינו לטוס במחלקת עסקים, כולל כניסה ללאונג' לפני הטיסה. פעם אחת מגיע גם לנו. "ביזנס"... "לאונג'"...אני אפילו לא יודעת איך מבטאים את המילים האלה. גלגלתי אותן על הלשון שוב ושוב, שלא אשכח. עד לפני רגע היינו חלק מהעם. פתאום אל על העניקה לנו מעמד אצולה חדש. מיד אחרי ביקורת הדרכונים מיהרנו ללאונג' לטעום מכל הטוב שהכינו לנו. זו הייתה ארוחת הצהריים השנייה שלי באותו יום. לפני שיצאנו לשדה היינו חייבים "לגמור" את כל מה שנשאר במקרר, שלא יתקלקל. זה לא הפריע לנו לטעום מכל המאכלים בלאונג', לשתות מכל המיצים ולנשנש מכל העוגות. עלינו ראשונים למטוס וצנחנו הישר על הכורסאות הרחבות, מתחנו את הרגליים, איזה מרחב. בזמן שה"פלבאים"(פשוטי העם) שעד לפני שעה הייתי אחת מהם, חלפו בדרכם למחלקת התיירים אנחנו כמו שני ילדים בלונה פארק התחלנ...

  האוטובוסית יש לי חברה טובה,  כשמה כן היא! אבל אני החלטתי לקרוא לה "אוטובוסית". היא גרה על יד הכביש העוקף של רחובות קרוב לצומת מרכזית עם המון קווי אוטובוס וחוץ מזה היא מאוד אוהבת לצעוד ולטייל ובסביבה הקרובה שלה אין לאן.  אז מה היא עושה?  מתעוררת בבוקר מוקדם,  שותה קפה, לוקחת תיק קטן ויוצאת לתחנת האוטובוס הקרובה.  האוטובוס הראשון שמגיע הוא זה שקובע את היעד.  ירושלים? יאללה , ירושלים. בשעה מוקדמת הנסיעה לירושלים אורכת פחות-40 דקות.  היא יורדת, מטיילת להנאתה וחוזרת הביתה בזמן לארוחת הבוקר עם בעלה. למחרת, עולה על אוטובוס לתל אביב...  ככה סיפרה לי.  "אני לא מאמינה לך"  אמרתי. ואכן הגעתי בוקר אחד מוקדם לצומת שלה. בשבע בבוקר "אוטובוסית" כבר עמדה שם וחיכתה לי. תוך ארבעים וחמש דקות הגענו לירושלים. החלפנו לקו נוסף ונסענו לגן הבוטני. היה כל כך יפה שלא רציתי לחזור. טיילנו בין השבילים, ישבנו בבית הקפה שעל שפת האגם וחזרנו מרוצות הביתה. בסוף השבוע הייתי בתל אביב.  "נראה אותך מגיעה אלי" אמרתי לה. בשבע וחצי בבוקר היא כבר עמדה על גשר הירקון ונ...

  התלבטתי הרבה אם לכתוב את הסיפור הבא כי הפעם אני נוגעת בעצב חשוף.  מאמי" פנתה אלי חברתי, "מאמי שלי".  "אני מאמי?" "אוי, חייכה בעצב, "התרגלתי להגיד לנכדתי 'מאמי מאמי שלי' מאז שנפרדנו אני קוראת כך לכולן" עיניה דמעו כשסיפרה איך נכדתה הקטנה הסתכלה עליה בעיניים פעורות כשנפרדה ממנה כשהמריאו לישראל.   "...one, two. three, four" אני רואה סבתא שמאכילה ילדון מתוק בכפית בגינה הציבורית. "למה אנגלית?" אני שואלת. "עוד חודש הם עוזבים, עוברים לאמריקה". רבים מילדי חברי נסעו לניכר עם הנכדים והותירו אחריהם חלל גדול בלב.  "שיעשו מה שטוב להם" אומרים כולם. "בזכות הילדים טיילתי בכל העולם" מתבדחת אחרת. אבל מאחורי המשפטים היפים מסתתרת אותה דאגה.  הטרגדיה  אינה רק הגעגועים. אותם עוד אפשר לשאת. השאלה שמנקרת בלב: האם הנכדים האהובים יזכרו את סבא וסבתא כשיגדלו?  מה יהיה כשסבא וסבתא כבר לא יוכלו לטוס אליהם במטוסים?  האם הקשר ישמר?  האם יבואו לבקר או יקבלו רגליים קרות כמו התיירים שמהססים לבוא? האם יזכרו את העברית או רק ...

עברו כבר למעלה מחמישים שנה, כעת כבר מותר להסיר את מגבלות הצנזורה ולפרסם פרטים חסויים. הייתי בת עשרים וחצי, פרגית והחתן היה בן עשרים ושלוש, חייל בקבע. אל החופה צעדתי חנוטה בשמלת מקסי לבנה ארוכה עד הקרסוליים ובנעלי עקב גבוהים במיוחד. בדמיוני ראיתי חתונה כמו של הדודים שלי. חתונה עליזה מתחת לעץ זית בחצר. שולחן ארוך, ילדים מתרוצצים בין הכיסאות... אבל אני התחתנתי באולמי סמדר ברחובות. אולם סגור, אגרטל עם שלוש גלדיולות אדומות בכניסה ורבע עוף. ככה החליטו. באותם ימים ההורים היו מחליטים על כל ארגון החתונה ותפקיד החתן כלה היה  להיות ניצבים בזמן לחופה. הם דאגו להכול וכמו כן חלקו בינם את ההוצאות חצי בחצי עד הגרוש האחרון. אמא שלי דאגה לאולם ולהזמנות וההורים של רוני דאגו לשמלת כלה ולקניית המיטה הזוגית. הכול היה בצמצום ובחיסכון. היום תקראו לזה קמצנות. אבל אז, לא היה ביטחון כלכלי לאף אחד. כסף, לא זרקו ככה סתם. בדור שלנו התחתנו צעירים. לא עברו חלילה לגור עם החבר לפני החתונה. שמרנו על "שמנו הטוב" מה שזרז את ההחלטה להתחתן. "יפהל'ה כבר התחתנה" לחשה אמא שלי יום אחד. יפההל'ה שכנתי,...