Posts

חתולים "סיפור אהבה"

-
Image
היינו סטודנטים וגרנו בחיפה בקומה רביעית בבניין בן 15 קומות. הדירה שלנו פנתה אל מצוק ההר, ואני הצטערתי מאוד שאין לנו נוף לים כמו לשכנים ממול. רק בחלון המטבח אפשר היה להציץ ולראות פיסת ים כחול בין הביניינים הגבוהים ולכן נישאר החלון תמיד פתוח. ״מה אתם צריכים דירה עם נוף?״ אמרה אמי שהייתה אישה מעשית מאוד ״תיקנו תמונה יפה ותיתלו בסלון״. תמונה לא קנינו, אבל הבאנו הביתה גורת חתולים קטנה ושחורה שמצאנו ברחוב. קראנו לה אידי, על שם נשיא אוגנדה אידי אמין שבאותם ימים "כיכב" בחדשות. טפו, טפו, בלי עין הרע , אידי גדלה ויפתה אבל הייתה משועממת מאוד.  את רוב זמנה היא העבירה בשינה ובמרדף אחרי זבובים שהגיעו לארגז החול שלה. יום אחד רדפה אחרי זבוב שעף לכיוון חלון המטבח הפתוח. היא זינקה על השיש, קפצה על החלון וצנחה מטה ארבע קומות אל הקרקע. חיפשנו אותה שעות. לעת ערב מצאנו אותה חבוטה, אך למרבה המזל שלמה ובריאה. לימים הופתענו לגלות שבפרק הזמן הקצר שבילתה בחוץ הספיקה "הנערה" להיכנס להיריון. מתברר שלא רק אנחנו מצאנו אותה באותו יום. כעבור  מספר חודשים המליטה אידי ארבעה גורים: אחד שחור, אחד לבן ו...
Read more

הישמרו לנפשותיכם

-
Image
עוד מעט יום כיפור, "חג האופניים", ובסופו, כמו תמיד, נשמע כמה אנשים טופלו במיון. כמה ילדים נפצעו ונפגעו ומה מצבם. איזה חג מסוכן! במהלך חיי "זכיתי" לשלושה ביקורים במיון.  מיון 1 - מקרה אוזן. קרה ממש עכשיו, ערב חג. כבר כמה ימים אני מרגישה לחץ באוזניים. התחושה מוכרת לי מהבריכה, וחשבתי שאולי רק חדרו לי מים לאוזניים. לכולם צעקתי שהטלפון שלהם מקולקל, שיסגרו את הספיקר כי לא שומעים כלום!!! אלא שבלילה הופיע כאב קל באוזן שמאל וירידה בשמיעה. הרגשתי כמו דג באקווריום. כולם רק פותחים את הפה אבל לא משמיעים קו רופא א.א.ג שמצאתי ממש במקרה לאותו היום בדק את האוזניים, הקיש עם גונג על האף ופסק "לכי  עכשיו למיון בבית חולים". הופתעתי! "מה החיפזון?" שאלתי. הוא הסביר שיש חשש לפגיעה באוזן הפנימית ולסיבוכים. ממש לא בא לי. שמתי וויז ונסעתי. הגעתי למיון. קיבלתי מספר 82ב' והתיישבתי. למזלי לא היו הרבה אנשים, אלא שזה שהתיישב לידי היה כולו אדום ומשתעל. וכידוע, לבית חולים אתה מגיע כדי להתרפא ויוצא לפעמים חולה... ברחתי לצד השני של האולם. שלוש פעמים קראו ברמקול: מספר 82ב', ...
Read more

על זקנה ודעה קדומה (א)

-
Image
"נרשמנו לקרוז של משען?" שאל רוני כשראה ארבע נשים מבוגרות בכיסאות גלגלים מתגלגלות לעבר דלפק הקבלה בשדה התעופה, בעוד הוא עצמו צועד עם מקל. אלא כשהגיע הזמן לעלות למטוס, קרה נס! כולן נעמדו על רגליהן, וכיסאות הגלגלים הוחזרו לאולם הנוסעים. בנות שמונים כבר לא רוקדות על הבלטה כדי שהבעל יאזין מלמטה, אלא יוצאות לטייל ברחבי העולם. הגדילה לעשות אחת שהגיעה עם קלנועית חשמלית אדומה. היא דהרה עליה ברחבי בריטניה, לא דילגה על אף אתר ותמיד הגיעה ראשונה ותפסה את המושב הראשון באוטובוס. קראנו לה "זו עם הרולס רויס". המבוגרות שלנו צלחו את הטיול בשלום. זו שצלעה ונזקקה לעזרה הגיעה לרוב אחרונה. אחרת נרדמה בכל נסיעה באוטובוס והתעוררה רק כשהוא עצר. זו שנשענה על מקל הגיעה לבסוף, כמו הצב במשל הצב והארנב, וזו שעל הקלנועית צעקה על כולן שיזדרזו. פה ושם הן הלכו לאיבוד, ולמי זה לא קרה? לפעמים לא עמדו בלוח הזמנים הקשוח, יציאה בשמונה ועשרים כל בוקר, והקבוצה נאלצה להמתין שעה ארוכה. וכשהשעון "התחלף" במעבר בין אנגליה לצרפת, הן פספסו את המפגש הקבוצתי.  היו מי שכעסו, אבל בסך הכול אפשר להסיר בפניהן ...
Read more

אנדרטת הסוסים

-
Image
  הייתי בקרוז סביב האיים הבריטיים. בתמונה שצילמתי רואים את The Kelpies, אחד האתרים שהכי ריגשו אותי בסקוטלנד, בין אדינבורו לגלזגו. אלה שני ראשי סוסים עצומים, כל אחד בגובה 30 מטר, בערך כמו בניין בן עשר קומות. הפסלים, שתוכננו בידי האמן הסקוטי אנדי סקוט, הם מחווה לסוסי העבודה של סקוטלנד.  במשך דורות הם חרשו שדות, משכו עגלות וגררו סירות לאורך התעלות. לפני שהיו מנועים, הם היו המנועים של התעשייה. הסוסים האלה הזכירו לי סיפור אחר, עצוב הרבה יותר. בסוף מלחמת העולם הראשונה חזרו  החילים פרשי ה־Australian Light Horse לאוסטרליה, אבל נאלצו להשאיר מאחור את סוסיהם, שלחמו לצדם במצרים, בסיני בארץ ישראל...(בנס ציונה יש אנדרטה שמתארת את שדה הקרב). עם השנים נולדה השמועה שלפיה פרשים אחדים העדיפו לירות בעצמם בסוסיהם האהובים, מחשש שיימכרו לחיי עבודה והתעללות. רק סוס אחד חזר לאוסטרליה.  סוסו של המפקד הגנרל סר ברידג'ס. בסידני הוקמה אנדרטה לזכר כ־140,000 הסוסים ששירתו במערכה . אני חושבת שלכל בעלי החיים שעוזרים לנו, בני האדם, מגיעה אנדרטה.  לא רק על תרומתם (כלבי יחידת עוקץ וכד') אלא גם כתזכ...
Read more

שדדו אותי

-
Image
היי, מה שלומכם? שנה לא הסתפרתי. היה לי שיער ארוך, וכשהיה לי חם אספתי אותו. לקראת הנסיעה לחו"ל החלטתי להסתפר. שיהיה נוח. טעות חמורה.  כשצלצלתי בדלת, בעלי פתח ואמר: "מי את? אני כבר קורא לאשתי, היא כנראה בחדר השינה." ואחר כך הסתכל עליי ושאל: "ומה זו הקסדה שעל הראש שלך?" ובכן, הלכתי לספר בנס ציונה ויצאתי בתחושה ששדדו אותי לאור יום! תספורת ו"שורשים": 510 שקלים! בסקר קצר שעשיתי בין חברותיי התברר שאלה פחות או יותר המחירים אצל מרביתן. כלומר, לא רק אני פראיירית. מה זה? ביקור אצל רופא שיניים שלומד שבע שנים עולה פחות! והוא עוד משלם אלפי שקלים לביטוח בגלל הסיכון הרפואי. כן, אנחנו פראייריות. הדתיות, לעומת זאת, עושות בשכל. הצנועות חובשות מטפחת על הראש. לאופנתיות יותר יש "בובו". כיסוי ראש צבעוני כמו מגדל עוז, כזה שחבשה נפרתיתי אשת פרעה.  הן החליטו שזה אופנתי ויפה, וזהו. כל מה שצריך הוא לבחור את העיצוב, הנפח וגובה המגדל. אחרות קונות פאה אחרי החתונה. אמנם יקרה, אבל מה זה לעומת הכסף וביטול הזמן אצל הספר? כל שנת הצהריים שלי הלכה, כי מרוב שהוא כל כך עסוק, היה ל...
Read more

החנות

-
Image
להורי הייתה חנות חשמל קטנה בדמי מפתח ברחוב הרצל ברחובות.  צמוד אליה במעין כוך ישבו סנדלר ושען שחלקו בינם את השטח.  השען ישב מקדימה ותמיד הפחיד אותי. הייתה לו זכוכית מגדלת ענקית תקועה בעין והסנדלר ישב מאחורה עם מסמרים בפה ורצועה עור שעליה היה משחיז סכינים.  בחנות של הורי היה דלפק עץ ארוך עמוס במגירות ובהן ציוד חשמלי. בטריות, כבלים, שלטרים, בתי מנורה, סוללות,,,ועוד.  על הדלפק עמדה קופה רושמת כבדה. כל פעם שסובבו את הידית נשמע צלצול קטן, המגירה קפצה החוצה ושטרות כסף נגלו לעין. לתומי חשבתי שהיא מדפיסה כסף. מסביב היו מדפים ועליהם כל מוצרי החשמל של אותם ימים. מגהצים חשמליים, כיריים, פלטות שבת, טרנזיסטורים, פנסים, מאווררים, רדיו, מיקסרים, טוסטרים ועוד. מהתקרה השתלשלו לוסטרות בשלל צורות. ובחלון הראווה עמדו מוצרי היוקרה, הכוכבים הגדולים: מקרר תנור אפייה ומכונת כביסה. הורי עבדו כמו שתי נמלים חרוצות מבוקר עד ערב. בשעות הצהרים שבו הביתה לאכול ולישון. שלאפשטונדה. ובשעה ארבע חזרו שוב לעבודה. בתום יום העבודה, היו מנקים ומסדרים את החנות, מרוקנים את הקופה. נועלים את הדלת שהידית ש...
Read more

"סיפור שחלמתי על פראג" .

-
Image
את הסיפור שלי על פראג לא תמצאו בשום מדריך תיירים הטיסה החודש חגגתי יום הולדת. הגעתי לגיל מרשים. כזה שנשמע כמעט ארכיאולוגי, משהו מתקופת הבית הראשון. לכבוד יום ההולדת החליט בעלי לפנק, ובעיקר להתפנק. טסנו לפראג. צברנו נקודות באל על וזכינו לטוס במחלקת עסקים, כולל כניסה ללאונג' לפני הטיסה. פעם אחת מגיע גם לנו. "ביזנס"... "לאונג'"...אני אפילו לא יודעת איך מבטאים את המילים האלה. גלגלתי אותן על הלשון שוב ושוב, שלא אשכח. עד לפני רגע היינו חלק מהעם. פתאום אל על העניקה לנו מעמד אצולה חדש. מיד אחרי ביקורת הדרכונים מיהרנו ללאונג' לטעום מכל הטוב שהכינו לנו. זו הייתה ארוחת הצהריים השנייה שלי באותו יום. לפני שיצאנו לשדה היינו חייבים "לגמור" את כל מה שנשאר במקרר, שלא יתקלקל. זה לא הפריע לנו לטעום מכל המאכלים בלאונג', לשתות מכל המיצים ולנשנש מכל העוגות. עלינו ראשונים למטוס וצנחנו הישר על הכורסאות הרחבות, מתחנו את הרגליים, איזה מרחב. בזמן שה"פלבאים"(פשוטי העם) שעד לפני שעה הייתי אחת מהם, חלפו בדרכם למחלקת התיירים אנחנו כמו שני ילדים בלונה פארק התחלנ...
Read more