סיפורים בראש

לא, אתם לא רואים כפול. אתם רואים שתי כלות. לאחת קוראים טל ולשנייה חן. כשקיבלנו את ההזמנה לחתונה חשבנו שחן הוא הבן וטל היא הבת, או להפך. ואז הסתבר שטל וחן הן שתי בנות. מהרגע הראשון זה סקרן אותי. אף פעם לא הייתי בחתונה של בנות. וראיתי כבר הרבה חתונות מעניינות: ראיתי חתונה הודית רועשת ברחוב. הכלה לבושה סארי אדום חגיגי, עגילים וקישוטים על המצח, עמוסה בתכשיטי זהב גדולים. לפניה צועד פיל. ראיתי חתונה יפנית שקטה במקדש. הכלה בקימונו לבן וכבד, חובשת פאה בתסרוקת מסורתית. צועדת בגו כפוף ולא מחייכת.  ראיתי חתונה תימנית. הכלה בשמלה רקומה, עטופה שכבות של תכשיטי כסף וזהב, ועל ראשה כיסוי גבוה ומפואר כמו מגדל פעמונים. על הבמה שר זמר שירים תימנים ומלווים אותו מתופפים על פח. ראיתי חתונה קלאסית בכנסייה. כלה יפה בלבן צועדת על שטיח אדום לצלילי מארש החתונה, לעבר הכומר והחתן שעל הבמה. ראיתי חתונה חסידית. הכלה והחתן כמעט בני שמונה עשרה. היא חיוורת ודקיקה, לבושה שמלה לבנה ארוכת שרוולים, סגורה עד צוואר  והינומה לראשה והוא רזה חיוור ודקיק עוד יותר, מתנדנד כמו לולב. החסידים עמדו בצד אחד והחסידות ( הנשים) ב...

פתאום הם כאן בינינו, המטפלות והמטפלים מהודו. לאחותי יש מטפלת הודית, לשכנה וגם לדודה שלי יש מטפלת הודית. לאן נעלמו הפיליפיניות? וזה מזכיר לי שפעם, סביב גיל חמישים, יצאנו רוני ואני לטיול תרמילאים “אחרי צבא” לצפון הודו. “התכלבנו” כמו שרק תרמילאים יודעים להתכלב. ישנו במלונות הכי זולים במיין בזאר בדלהי, נדחקנו עם ההודים ברכבות ובאוטובוסים, התקלחנו עם הוט באקט ואכלנו ברחוב. מה עבר עלינו אז? אולי משבר גיל החמישים. ושם ראיתי אותן. את הנשים והנערות של הודו. בעצם ראיתי אותן בכל מקום ובכל עבודה אפשרית, כבר מגיל צעיר מאוד הן עובדות. “שוויון הזדמנויות” במובן הקשה של המילה. נערה קוצרת בשדה. נערה רועה עיזים. אישה חולבת. אישה עם ערמת עשב על ראשה. אישה סוחבת בלוקים ותינוק תלוי על זרועה. נשים כותשות אבנים לחצץ בפטיש. נשים נושאות קערות מלט על הראש. נשים מנקות תעלות מים, מטאטאות במקדש, מקבצות נדבות ותינוק בזרוען. מוכרות בשווקים, מבשלות על הרצפה בחדרון חשוך, אופות בטאבון לוהט, מכבסות בגדים בנהר. וראיתי אחרות, שנוהגות בקטנוע ובמונית, רקדניות וזמרות, יושבת ראש במשרד שכולו גברים, מורות ורופאות.  ובטלוויזי...

  כמו שהיום "מחשב לכל ילד" פעם בכל "בית תרבותי" הילדים למדו לנגן,  את לימודי הנגינה שלי התחלתי בחוג חלילית בבית הספר. כשהספיקו לאמא שלי הצפצופים היא הציעה שאלמד אקורדיון. אחת לשבוע התייצב בביתנו מורה, איש מבוגר. הוא ואני היינו יושבים בפינת שולחן האוכל ואמא שלי השגיחה מהמטבח. התקדמתי יפה וידעתי לנגן כמה מנגינות ובהן הנעימה "האלמנה העליזה" שהייתה חביבה על אמי במיוחד.   אלא שהאקורדיון שירשתי מאחותי הגדולה היה קטן וכבר בחוברת השנייה נדרש אקורדיון גדול יותר. לאמא שלי זה הספיק. היא הבינה את גודל הכישרון שלי. מוצארט כבר לא יצמח ממני וגם אני קלטתי שקריירה של אקורדיוניסטית זה לא ממש כיף. הכלי כבד, כולם שרים ורוקדים במעגלים ובזוגות והמנגנת מחבקת אקורדיון. החלטתי ללמוד מנדולינה. כלי נגינה נעים קליל ופשוט. שתי חברות ואני צעדנו  פעם בשבוע עם המנדולינות לביתו של המורה. אותו מורה "חביב" נהג לחבק ולנשק אותנו בזמן השיעור. לי זה לא הפריע, אבל חברה אחת, חכמה יותר, סיפרה להוריה ומיד הפסקנו ללמוד. נשארתי עם מנדולינה, מפרט וכמה צלילים ועד היום אני לא ממש יודעת מה לעשו...

הזברה כל היום רעבה, לא מפסיקה לאכול, לועסת עוד עשב ועוד עשב ואז מגיע האריה, נותן בה ביס אחד... ושבע לשבוע. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי עליתי במשקל, מכנסי הג'ינס לוחצים, לפני שהמשקל יודיע לי: "נא לעלות אחד אחד" החלטתי שצריך לרזות. אז נרשמתי ל"שומרי משקל". השם קצת מטעה. אף אחת שם לא באמת רוצה "לשמור" על המשקל. כולן רוצות לרדת במשקל.  בחוג הספציפי הזה, נשקלים בתחילת כל מפגש אבל לא סופרים קלוריות. לומדים "אורח חיים בריא". לומדים לאכול נכון, בצורה אחראית ומסודרת.  לדוגמא,  שתי עצות או כפי שהמדריכה מכנה אותן, עוגנים. ⚓ עוגן המים.  שתו הרבה מים. אצלי במטבח עומד בקבוק מים וכוס גדולה. כל פעם אני לוקחת ממנו שלוק ולפני כל ארוחה, כוס מלאה מים. ⚓ עוגן ההתארגנות.  מתכננים הכול מראש. מכניסים הביתה רק אוכל בריא שמכיל הרבה  חלבונים, הרבה ירקות ופירות ומעט פחמימות . אוכלים ארוחות מסודרות. מותר,צלחת אחת בלבד.  החלק הקשה, ב זמן הארוחה אין הסחות דעת. לא מדברים, אין טלפון אין עיתון. מתרכזים באוכל ובטעמיו. וזה מזכיר לי טיול שהיינו בדרום הודו. טיול יוקרתי ומפונפן, ...

עברנו תקופה קשה.  רואים על הפנים של כולם. ואם לא בפנים אז בשיער שצמח והלבין, במשקל או בארון התרופות.   ופתאום, האירוע הסתיים, הפסקת אש.  קצב החיים זינק כמו פקק שחולץ מבקבוק שמפניה, מאפס למאה. הטיסות חזרו, אנשים יצאו לעבודה, תלמידים לבתי הספר, בליינים לבילויים. המסעדות ובתי הקפה שוב התמלאו וגם הפקקים בכבישים חזרו. הטרפת אחזה בכולם. עם ישראל חי.  ברגע ששמעתי "הפסקת אש" זינקתי לגבעות הכורכר, לטבע שכל כך התגעגעתי. אנחנו עצרנו מלכת אך הוא לא עצר. הפריחה הייתה בשיאה, אפילו השבילים כוסו בפרחים והנמלים פסעו בדרכים חדשות. האוויר היה צלול, השמיים כחולים. איזו הרגשה נהדרת! של חופש ושחרור!  יום הזיכרון בשולי הגבעות בתוך חורשה עומדת לה אנדרטה לזכרו של חייל שנפל בלבנון באחת ממלחמות ישראל. מידי שנה  לפני יום הזיכרון אני חורגת ממסלולי הקבוע ומגיעה אליה, מרימה לכלוך פה ושם ומניחה דגל קטן. וכך גם עשיתי היום. ונזכרתי בערב יום הזיכרון שנת 2020 תקופת הקורונה.  חשבנו שסוף העולם הגיע. הסתגרנו בבתים, הגפנו תריסים וסגרנו חלונות. פחדנו מהאוויר "הרע" שבחוץ כמו מקרינה ובעיקר...

  אני וחברתי אוהבות לצעוד. לא רק מהממ״ד למטבח, אלא בעיקר בחוץ. די, נמאס לנו לשבת בבית. החלטנו לתכנן סיור בטוח, כזה שבכל כמה עשרות צעדים יש ממ״ד, וכך נטייל בנחת בלי לדאוג מאזעקות, טילים ושברי יירוט. תחנה 1 : הגינה שלי.  הפריחה בשיאה. כובע נזיר, לוע הארי, פרגים, אפילו גדלים בה תותי שדה אדומים. ויש ממ"ד בדירה.  תחנה 2: רחוב ז׳בוטינסקי, הממ״ד נמצא צמוד למרפאת הווטרינר. הגינות פורחות. הווטרינר שהשכנים התלוננו עליו בגלל החניה, החתולים, הכלבים והשלט הגדול המאיר שמטריד את שנתם בלילה. מאז שהקים ממ״ד בחזית מרפאתו, אותם שכנים רצים אליו ביום ובלילה. בזמן השהייה תוכלו גם ללטף חתול. תחנה 3: סניף ויצ״ו. חנות יד שנייה. הממ״ד בתוך הסניף. בין התרעה לאזעקה תוכלו לרכוש שמלה יפה "יד שתיים" בפרוטות, חולצה לחג לבעל או בגדים לנכדים. הכול במחיר שווה לכל נפש. זו גם הזדמנות מצוינת להיפרד מחבילות הבגדים שצברתם. שימו לב, בימי שישי סוגרים בשעה 12:00. תחנה 4: בית הכנסת, הממ"ד בכניסה משמאל. אם לא ביקרתם מזמן ותפסה אתכם אזעקה, זו הזדמנות לחזור למקורות. הממ״ד מלא בספרי תפילה. תוכלו להתפלל או לקרוא ת...