סיפורים בראש

פרק א' השבוע הייתי במופע מוסיקלי נפלא, גדוש בהומור, אהבת הארץ ושירי ארץ ישראל, בשם "השביליסט". המופע של תיאטרון הקאמרי, מספר על מסעו של היוצר, שצעד במשך שישים וחמישה ימים רצופים בשביל ישראל, מאילת ועד דן. בדרך הוא חווה רגעים מרגשים ומפגשים בלתי נשכחים עם *מלאכי השביל. גם אמא שלי הייתה אומרת: "מלאכים עוזרים לי תמיד". "מה מלאכים?" היינו צוחקים, "סתם אנשים טובים". והנה, גם לי זה קרה. גם אני פגשתי מלאכים. המלאכית הראשונה  אחת לשבוע מתקיים בשכונה שלנו יום פינוי זבל. באותו יום מניחים את הפסולת על המדרכה, ועובדי העירייה מגיעים לאסוף אותה. באותו בוקר יצאתי משער החצר בכפכפים  עם פח זבל שחור וגדול, מלא עד אפס מקום בגזם גינה, אפר ולכלוך. הנחתי אותו על עגלת מטענים והתחלתי לצעוד ברוורס לאורך מגרש החניה הארוך כשאני מחשבת את צעדי לאחור. הפח התנדנד פעם ימינה ופעם שמאלה, וכל רגע איים להתהפך. לפתע יצאה מהבניין הסמוך אישה צעירה, לבושה בבגדים חגיגיים ונוצצים, על עקבים, ואמרה לי: "בואי, אני אעזור לך". "לא לא", ניסיתי למחות, "את לבושה כל כ...

אם את מחפשת מישהו שיקשיב לך,  אם את מחפשת מישהו שתמיד ישמח לראות אותך  אם את מחפשת מישהו שיאהב אותך בלי תנאים אם את מחפשת מישהו שיישאר נאמן, לא יעשה דרמות ולא ייעלב סתם  אם את מחפשת מישהו שלא יאכזב אותך, שלא ישקר ושיהיה שם בכל מצב, קחי לך כלב. וכשאני שואלת: "אז למה לא חתול?"  התשובות בדרך כלל זהות:  "חתול לא נאמן".  "כלב יותר חכם"  ועוד משפטים דומים. אז הנה שני סיפורים שיפריכו את הקונספציה. מונולוגי והנחש החברה הטובה ביותר שלי בילדותי הייתה מונולוגי. חתולת רחוב אפורה וחכמה מאוד. היא לימדה אותי מה זה אומץ, חברות והישרדות. ישבנו שתינו על האדמה בחזית הבית וצפינו בשקיעה. בעוד אני מלטפת אותה התרומם לפתע מולנו נחש. קפאתי במקומי. מונולוגי נסוגה בצעדים איטיים לאחור, עקפה אותי, שפופה וכפופה הגיחה אל הנחש מאחור ונתנה לו כאפה. באותו רגע זינקתי על רגלי וברחתי הביתה. שמעתי מאבק, שמעתי נשיפות וכשהכול נרגע מצאתי את מונולוגי שרועה על האדמה מתנשפת ולידה ראש הנחש כרות. חששתי שהנחש הכיש אותה ומיהרתי להביא לה קערית חלב. אולי זו סעודתה האחרונה? היא ליקקה באיטיות, סיימ...

יפן יפן!  כולם נוסעים ליפן. בסתיו לראות את השלכת או באביב כדי להתפעל מפריחת הדובדבן. וזה מזכיר לי סיפור מרגש במיוחד. לטיול הקבוצתי שלנו ליפן הצטרף איש בן 90!  למפגש ההיכרות הוא הגיע בליווי נכדו אבל כשהגיעו לשדה התעופה, הנכד נפרד ממנו ונעלם.  היינו קבוצה גדולה, 34 אנשים, אמרתי לבעלי: "אם לא נשגיח עליו הוא עוד ילך לאיבוד ונחפש אותו כל הטיול".  כבר ביום הראשון כשכולם פנו שמאלה הוא פנה ימינה והסתובב כמו ה"בבה בובה" הנה והנה . באוטובוס ניגשתי אליו וביקשתי לשבת לידו בתירוץ כלשהו.        בהמשך הצעתי שנצעד יחד והוא הסכים. גיליתי איש נחמד ונעים הליכות.  לא הייתה לו שום בעיה לצעוד ואפילו התברר שגם אין לו בעיה לעשות 80 כפיפות שמיכה! אבל מידי פעם נפל מכשיר השמיעה שלו מתחת לספסל והסתבך בין חפציו ואני עזרתי לו.  יחד התרוצצנו לאורכה של יפן, ברכבות, באוטובוסים וברגל בין ערים ומקדשים, נופים ויצירות אמנות.  רק ביום הזיכרון לשואה כשערכנו טקס קצר זכיתי להכיר אותו באמת. אז הוא סיפר את סיפור חייו. הוא נולד בשנת 1924 בלודז׳ למשפחה מחסידי גור. בגיל 15 נכלא...