סיפורים בראש

עברו כבר למעלה מחמישים שנה, כעת כבר מותר להסיר את מגבלות הצנזורה ולפרסם פרטים חסויים. הייתי בת עשרים וחצי, פרגית והחתן היה בן עשרים ושלוש, חייל בקבע. אל החופה צעדתי חנוטה בשמלת מקסי לבנה ארוכה עד הקרסוליים ובנעלי עקב גבוהים במיוחד. בדמיוני ראיתי חתונה כמו של הדודים שלי. חתונה עליזה מתחת לעץ זית בחצר. שולחן ארוך, ילדים מתרוצצים בין הכיסאות, על השולחן קערת בוטנים לא מקולפים, קלמנטינות, עוגת טורט גבוהה... אבל אני התחתנתי באולמי סמדר ברחובות. אולם סגור, אגרטל עם שלוש גלדיולות אדומות בכניסה ורבע עוף. ככה החליטו. באותם ימים ההורים היו מחליטים על כל ארגון החתונה ותפקיד החתן כלה היה  להיות ניצבים בזמן לחופה. הם דאגו להכול וכמו כן חלקו בינם את ההוצאות חצי בחצי עד הגרוש האחרון. אמא שלי דאגה לאולם ולהזמנות וההורים של רוני דאגו לשמלת כלה ולקניית המיטה הזוגית. הכול היה בצמצום ובחיסכון. היום תקראו לזה קמצנות. אבל אז, לא היה ביטחון כלכלי לאף אחד. כסף, לא זרקו ככה סתם. בדור שלנו התחתנו צעירים. לא עברו חלילה לגור עם החבר לפני החתונה. שמרנו על "שמנו הטוב" מה שזרז את ההחלטה להתחתן. "יפהל...

לא, אתם לא רואים כפול. אתם רואים שתי כלות. לאחת קוראים טל ולשנייה חן. כשקיבלנו את ההזמנה לחתונה חשבנו שחן הוא הבן וטל היא הבת, או להפך. ואז הסתבר שטל וחן הן שתי בנות. מהרגע הראשון זה סקרן אותי. אף פעם לא הייתי בחתונה של בנות. וראיתי כבר הרבה חתונות מעניינות: ראיתי חתונה הודית רועשת ברחוב. הכלה לבושה סארי אדום חגיגי, עגילים וקישוטים על המצח, עמוסה בתכשיטי זהב גדולים. לפניה צועד פיל. ראיתי חתונה יפנית שקטה במקדש. הכלה בקימונו לבן וכבד, חובשת פאה בתסרוקת מסורתית. צועדת בגו כפוף ולא מחייכת.  ראיתי חתונה תימנית. הכלה בשמלה רקומה, עטופה שכבות של תכשיטי כסף וזהב, ועל ראשה כיסוי גבוה ומפואר כמו מגדל פעמונים. על הבמה שר זמר שירים תימנים ומלווים אותו מתופפים על פח. ראיתי חתונה קלאסית בכנסייה. כלה יפה בלבן צועדת על שטיח אדום לצלילי מארש החתונה, לעבר הכומר והחתן שעל הבמה. ראיתי חתונה חסידית. הכלה והחתן כמעט בני שמונה עשרה. היא חיוורת ודקיקה, לבושה שמלה לבנה ארוכת שרוולים, סגורה עד צוואר  והינומה לראשה והוא רזה חיוור ודקיק עוד יותר, מתנדנד כמו לולב. החסידים עמדו בצד אחד והחסידות ( הנשים) ב...

פתאום הם כאן בינינו, המטפלות והמטפלים מהודו. לאחותי יש מטפלת הודית, לשכנה וגם לדודה שלי יש מטפלת הודית. לאן נעלמו הפיליפיניות? וזה מזכיר לי שפעם, סביב גיל חמישים, יצאנו רוני ואני לטיול תרמילאים “אחרי צבא” לצפון הודו. “התכלבנו” כמו שרק תרמילאים יודעים להתכלב. ישנו במלונות הכי זולים במיין בזאר בדלהי, נדחקנו עם ההודים ברכבות ובאוטובוסים, התקלחנו עם הוט באקט ואכלנו ברחוב. מה עבר עלינו אז? אולי משבר גיל החמישים. ושם ראיתי אותן. את הנשים והנערות של הודו. בעצם ראיתי אותן בכל מקום ובכל עבודה אפשרית, כבר מגיל צעיר מאוד הן עובדות. “שוויון הזדמנויות” במובן הקשה של המילה. נערה קוצרת בשדה. נערה רועה עיזים. אישה חולבת. אישה עם ערמת עשב על ראשה. אישה סוחבת בלוקים ותינוק תלוי על זרועה. נשים כותשות אבנים לחצץ בפטיש. נשים נושאות קערות מלט על הראש. נשים מנקות תעלות מים, מטאטאות במקדש, מקבצות נדבות ותינוק בזרוען. מוכרות בשווקים, מבשלות על הרצפה בחדרון חשוך, אופות בטאבון לוהט, מכבסות בגדים בנהר. וראיתי אחרות, שנוהגות בקטנוע ובמונית, רקדניות וזמרות, יושבת ראש במשרד שכולו גברים, מורות ורופאות.  ובטלוויזי...

  כמו שהיום "מחשב לכל ילד" פעם בכל "בית תרבותי" הילדים למדו לנגן,  את לימודי הנגינה שלי התחלתי בחוג חלילית בבית הספר. כשהספיקו לאמא שלי הצפצופים היא הציעה שאלמד אקורדיון. אחת לשבוע התייצב בביתנו מורה, איש מבוגר. הוא ואני היינו יושבים בפינת שולחן האוכל ואמא שלי השגיחה מהמטבח. התקדמתי יפה וידעתי לנגן כמה מנגינות ובהן הנעימה "האלמנה העליזה" שהייתה חביבה על אמי במיוחד.   אלא שהאקורדיון שירשתי מאחותי הגדולה היה קטן וכבר בחוברת השנייה נדרש אקורדיון גדול יותר. לאמא שלי זה הספיק. היא הבינה את גודל הכישרון שלי. מוצארט כבר לא יצמח ממני וגם אני קלטתי שקריירה של אקורדיוניסטית זה לא ממש כיף. הכלי כבד, כולם שרים ורוקדים במעגלים ובזוגות והמנגנת מחבקת אקורדיון. החלטתי ללמוד מנדולינה. כלי נגינה נעים קליל ופשוט. שתי חברות ואני צעדנו  פעם בשבוע עם המנדולינות לביתו של המורה. אותו מורה "חביב" נהג לחבק ולנשק אותנו בזמן השיעור. לי זה לא הפריע, אבל חברה אחת, חכמה יותר, סיפרה להוריה ומיד הפסקנו ללמוד. נשארתי עם מנדולינה, מפרט וכמה צלילים ועד היום אני לא ממש יודעת מה לעשו...