הודו להודו

פתאום הם כאן בינינו, המטפלות והמטפלים מהודו.

לאחותי יש מטפלת הודית, לשכנה וגם לדודה שלי יש מטפלת הודית.

לאן נעלמו הפיליפיניות?

וזה מזכיר לי שפעם, סביב גיל חמישים, יצאנו רוני ואני לטיול תרמילאים “אחרי צבא” לצפון הודו.

“התכלבנו” כמו שרק תרמילאים יודעים להתכלב.

ישנו במלונות הכי זולים במיין בזאר בדלהי, נדחקנו עם ההודים ברכבות ובאוטובוסים, התקלחנו עם הוט באקט ואכלנו ברחוב.

מה עבר עלינו אז? אולי משבר גיל החמישים.

ושם ראיתי אותן. את הנשים והנערות של הודו.

בעצם ראיתי אותן בכל מקום ובכל עבודה אפשרית, כבר מגיל צעיר מאוד הן עובדות. “שוויון הזדמנויות” במובן הקשה של המילה.

נערה קוצרת בשדה.

נערה רועה עיזים.

אישה חולבת.

אישה עם ערמת עשב על ראשה.

אישה סוחבת בלוקים ותינוק תלוי על זרועה.

נשים כותשות אבנים לחצץ בפטיש.

נשים נושאות קערות מלט על הראש.

נשים מנקות תעלות מים, מטאטאות במקדש, מקבצות נדבות ותינוק בזרוען.

מוכרות בשווקים, מבשלות על הרצפה בחדרון חשוך, אופות בטאבון לוהט, מכבסות בגדים בנהר.

וראיתי אחרות, שנוהגות בקטנוע ובמונית, רקדניות וזמרות, יושבת ראש במשרד שכולו גברים, מורות ורופאות. 

ובטלוויזיה ראיתי גם ראשת ממשלה.

והן עטויות סארי צבעוני ומבריק בשלל צבעים: אדום, כחול, כתום, סגול, ירוק, צהוב ... עונדות תכשיטי זהב וטיקה בין העיניים.

שערן השחור והמבריק אסוף, וכולן זקופות, רזות ויפות.

אבל פה ושם כבר ראיתי צעירות בג’ינס מודרני וסנדלים.

וחשבתי בליבי:

נערה הודית,

את כל כך יפה.

בבקשה הישארי בסארי.

אל תמהרי לעבור לג’ינס.

בג’ינס את סתם פרח'ה,

בסארי, את נסיכה.

והנה עכשיו הן באות אלינו, לישראל. דוברות אנגלית, שקטות וחרוצות.

משאירות מאחוריהן משפחה, לפעמים גם בעל וילדים, לשנים ארוכות ובאות למדינה אחרת, תרבות אחרת כדי לטפל באדם זר.

כי כאן יש עבודה, יש שכר הוגן, יש ביטוח לאומי ויחס טוב.

הן שולחות את הכסף שהרוויחו הביתה והופכות לעורק החיים והפרנסה של המשפחה שנשארה בהודו, 

ולפעמים הן גם מתאהבות, ובונות חיים חדשים בישראל.

תודה לכן שבאתן! בעיני תישארו תמיד נסיכות.

לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת:   ofrazomer.blogspot.com