סיפורים בראש

  התלבטתי הרבה אם לכתוב את הסיפור הבא כי הפעם אני נוגעת בעצב חשוף.  מאמי" פנתה אלי חברתי, "מאמי שלי".  "אני מאמי?" "אוי, חייכה בעצב, "התרגלתי להגיד לנכדתי 'מאמי מאמי שלי' מאז שנפרדנו אני קוראת כך לכולן" עיניה דמעו כשסיפרה איך נכדתה הקטנה הסתכלה עליה בעיניים פעורות כשנפרדה ממנה כשהמריאו לישראל.   "...one, two. three, four" אני רואה סבתא שמאכילה ילדון מתוק בכפית בגינה הציבורית. "למה אנגלית?" אני שואלת. "עוד חודש הם עוזבים, עוברים לאמריקה". רבים מילדי חברי נסעו לניכר עם הנכדים והותירו אחריהם חלל גדול בלב.  "שיעשו מה שטוב להם" אומרים כולם. "בזכות הילדים טיילתי בכל העולם" מתבדחת אחרת. אבל מאחורי המשפטים היפים מסתתרת אותה דאגה.  הטרגדיה  אינה רק הגעגועים. אותם עוד אפשר לשאת. השאלה שמנקרת בלב: האם הנכדים האהובים יזכרו את סבא וסבתא כשיגדלו?  מה יהיה כשסבא וסבתא כבר לא יוכלו לטוס אליהם במטוסים?  האם הקשר ישמר?  האם יבואו לבקר או יקבלו רגליים קרות כמו התיירים שמהססים לבוא? האם יזכרו את העברית או רק ...