סיפורים בראש

  האוטובוסית יש לי חברה טובה,  כשמה כן היא! אבל אני החלטתי לקרוא לה "אוטובוסית". היא גרה על יד הכביש העוקף של רחובות קרוב לצומת מרכזית עם המון קווי אוטובוס וחוץ מזה היא מאוד אוהבת לצעוד ולטייל ובסביבה הקרובה שלה אין לאן.  אז מה היא עושה?  מתעוררת בבוקר מוקדם,  שותה קפה, לוקחת תיק קטן ויוצאת לתחנת האוטובוס הקרובה.  האוטובוס הראשון שמגיע הוא זה שקובע את היעד.  ירושלים? יאללה , ירושלים. בשעה מוקדמת הנסיעה לירושלים אורכת פחות-40 דקות.  היא יורדת, מטיילת להנאתה וחוזרת הביתה בזמן לארוחת הבוקר עם בעלה. למחרת, עולה על אוטובוס לתל אביב...  ככה סיפרה לי.  "אני לא מאמינה לך"  אמרתי. ואכן הגעתי בוקר אחד מוקדם לצומת שלה. בשבע בבוקר "אוטובוסית" כבר עמדה שם וחיכתה לי. תוך ארבעים וחמש דקות הגענו לירושלים. החלפנו לקו נוסף ונסענו לגן הבוטני. היה כל כך יפה שלא רציתי לחזור. טיילנו בין השבילים, ישבנו בבית הקפה שעל שפת האגם וחזרנו מרוצות הביתה. בסוף השבוע הייתי בתל אביב.  "נראה אותך מגיעה אלי" אמרתי לה. בשבע וחצי בבוקר היא כבר עמדה על גשר הירקון ונ...

  התלבטתי הרבה אם לכתוב את הסיפור הבא כי הפעם אני נוגעת בעצב חשוף.  מאמי" פנתה אלי חברתי, "מאמי שלי".  "אני מאמי?" "אוי, חייכה בעצב, "התרגלתי להגיד לנכדתי 'מאמי מאמי שלי' מאז שנפרדנו אני קוראת כך לכולן" עיניה דמעו כשסיפרה איך נכדתה הקטנה הסתכלה עליה בעיניים פעורות כשנפרדה ממנה כשהמריאו לישראל.   "...one, two. three, four" אני רואה סבתא שמאכילה ילדון מתוק בכפית בגינה הציבורית. "למה אנגלית?" אני שואלת. "עוד חודש הם עוזבים, עוברים לאמריקה". רבים מילדי חברי נסעו לניכר עם הנכדים והותירו אחריהם חלל גדול בלב.  "שיעשו מה שטוב להם" אומרים כולם. "בזכות הילדים טיילתי בכל העולם" מתבדחת אחרת. אבל מאחורי המשפטים היפים מסתתרת אותה דאגה.  הטרגדיה  אינה רק הגעגועים. אותם עוד אפשר לשאת. השאלה שמנקרת בלב: האם הנכדים האהובים יזכרו את סבא וסבתא כשיגדלו?  מה יהיה כשסבא וסבתא כבר לא יוכלו לטוס אליהם במטוסים?  האם הקשר ישמר?  האם יבואו לבקר או יקבלו רגליים קרות כמו התיירים שמהססים לבוא? האם יזכרו את העברית או רק ...