מטוס ממריא דרך דמעה שקופה
התלבטתי הרבה אם לכתוב את הסיפור הבא כי הפעם אני נוגעת בעצב חשוף.
מאמי" פנתה אלי חברתי, "מאמי שלי".
"אני מאמי?"
"אוי, חייכה בעצב, "התרגלתי להגיד לנכדתי 'מאמי מאמי שלי' מאז שנפרדנו אני קוראת כך לכולן"
עיניה דמעו כשסיפרה איך נכדתה הקטנה הסתכלה עליה בעיניים פעורות כשנפרדה ממנה כשהמריאו לישראל.
"...one, two. three, four" אני רואה סבתא שמאכילה ילדון מתוק בכפית בגינה הציבורית.
"למה אנגלית?" אני שואלת.
"עוד חודש הם עוזבים, עוברים לאמריקה".
רבים מילדי חברי נסעו לניכר עם הנכדים והותירו אחריהם חלל גדול בלב.
"שיעשו מה שטוב להם" אומרים כולם.
"בזכות הילדים טיילתי בכל העולם" מתבדחת אחרת.
אבל מאחורי המשפטים היפים מסתתרת אותה דאגה.
הטרגדיה אינה רק הגעגועים. אותם עוד אפשר לשאת. השאלה שמנקרת בלב: האם הנכדים האהובים יזכרו את סבא וסבתא כשיגדלו?
מה יהיה כשסבא וסבתא כבר לא יוכלו לטוס אליהם במטוסים?
האם הקשר ישמר?
האם יבואו לבקר או יקבלו רגליים קרות כמו התיירים שמהססים לבוא?
האם יזכרו את העברית או רק ישוחחו בגרמנית/יוונית/אנגלית?
האם ירגישו חלק מהמשפחה או שרק ידעו שבאיזו מדינה רחוקה יש להם סבא וסבתא?
ומה יהיה כשנזדקן ממש?
לפני הרבה שנים הייתה לי שכנה, שהייתה סבתא מהממת לששת נכדיה אותם גידלה וטיפחה מינקותם, מעורבת בכל פרט ופרט בחייהם.
היא רכשה לילדיה ברחוב שלנו ממש צמוד לביתה שני קוטג'ים כדי שיגורו בקרבתה.
ואז הבן ומשפחתו נסעו לאמריקה.
כעבור זמן קצר נסעה גם הבת ומשפחתה.
מכרו את הקוטג'ים שקיבלו וקנו שם בתים חדשים.
הותירו אותה המומה שבורה ונטושה.
איך יכלו לעשות לה דבר כזה?
מי שקרא את האידיליה "לביבות" של טשרניחובסקי זוכר בוודאי שלא רק לביבות יש שם. מאחורי תיאור הכנת הלביבות מסתתר גם כאב הפרידה. הסבתא שאהבה את רייזלה נכדתה בכל ליבה נותרת שבורת לב כשנכדתה עוזבת.
גם בתי וחתני ושני ילדיהם הקטנים נסעו לאמריקה בעקבות פוסט דוקטורט של בתי.
בביקורי הראשון אצלם כשעליתי במדרגות ביתם צעק לי נכדי:
"againts the wall"
מה???
"againts the wall"
מסתבר שכאשר עולים או יורדים במדרגות צריך להיצמד לקיר. כך לימדו אותם בבית הספר.
ראיתי במו עיני את השינוי. איך נכדיי הופכים לאמריקאים קטנים, ממושמעים ומנומסים.
עוד מעט יחשבו באנגלית. אולי ישכחו עברית. ואולי ישכחו גם אותי.
וגם אני עם האנגלית הרצוצה שבפי הרגשתי כמו פליטה סלובנית זרה עם מטפחת על הראש. זרה בארץ זרה.
בגינת המשחקים אף אחת לא התיישבה לידי.
כשנכדתי נפלה ובכתה אמרתי לה: "די, די". אבל באנגלית זה נשמע אחרת.
die באנגלית זה תמותי.
"מה השפה המיוחדת הזו שאת מדברת איתה?" שאלה אחת.
"היברו" עניתי.
גם הקשר הטלפוני בזום מישראל לאמריקה היה מאוד קשה.
כמה דקות יכול לשבת ילד קטן ולהתרכז בסבתא?
בלי חיבוק.
בלי ליטוף.
בלי נשיקה.
ואז עלה לי רעיון לספר להם סיפורים לפני השינה.
לא "תירס חם בים בם בם"
לא "האריה שאהב תות"
לא "כיפה אדומה".
אני אספר על המשפחה שלנו.
על הדודים ובני הדודים.
על השורשים.
ועל הילדות שלי.
במיוחד על החלקים הפחות חינוכיים וה"נועזים" שבהם.
איך פרצנו בגיל שבע אחי ואני את קופת רבי מאיר בעל הנס, ובכסף קנינו ממתקים בכל הקיוסקים.
איך צעקנו לדודה שרה דרך חלון המקלחת "שרה חרא, שרה חרא".
איך זרקנו אבנים ושברנו בקבוקים.
איך אחי פרץ ירה ברובה האוויר בכל חתול חולף ובתחת של הבן של השכנים.
איך גנבנו תפוזים מהפרדסים.
ועוד ועוד.
וכמובן גם סיפרתי שהיינו ילדים טובים.
תלמידים טובים.
עזרנו בבית.
לא הרגזנו את אמא.
דיברנו יפה, כיבדנו מבוגרים. "סבתא הנה כיסא, שבי" .
פשוט היינו שובבים מאוד.
נטולי אחריות פלילית.
וכמובן סיפרתי להם על כל החתולים שהיו לי. חברי הטובים ביותר.
בגלל פער השעות הקלטתי את הסיפורים ושלחתי באימייל.
בתי הייתה משמיעה אותם לילדים לפני השינה מה שנתן שקט תעשייתי אחרי יום ארוך. וכך הם גם נרדמו.
כל הקלטה התחילה במנגינה ובאותו המשפט: "מה שלומכם חמודים שלי? איך עבר היום? איך היה בגן? בבית הספר?"
ומסתבר שהם היו עונים לי כאילו הייתי שם.
אחד הסיפורים האהובים עליהם במיוחד היה על אחייני עודד.
הסיפור מוקדש לזכרו.
עודד הנינג'ה
עודד היה ילד נחמד וחברותי מאוד. כשהגיע לבית של אמא שלי (סבתא שלו) כל ילדי השכנים שמחו לקראתו. אמי מלאה גיגית מים והם שיחקו בלי הפסקה השפריצו אחד על השני מים השתוללו והתלכלכו.
כשהסתיים המשחק הפרוע עודד נכנס הביתה להתקלח אלא שלאמא שלי לא היו בגדים להחלפה בשבילו פרט לחלוק שלה.
כל ילד אחר היה בוכה, מיילל ולא מסכים. "לא רוצה ללבוש חלוק של סבתות! לא רוצה!" אבל עודד אחרי שהתקלח והתנגב, לבש את החלוק, הידק את החגורה, יצא החוצה למרפסת קפץ על המעקה וקרא:
"אני נינג'ה!!! כל מי שרוצה להילחם איתי שילך הביתה ויבוא לבוש עם חלוק. עוד כמה דקות מתחילה התחרות!".
וכל הילדים רצו הביתה וחזרו לבושים בחלוק של אמא שלהם.
מה אתם אומרים עליו?
ובינתיים הבגדים של עודד התייבשו על החבל.
לילה טוב חמודים שלי. צריך לישון. קומו בריאים להתראות מחר. נשיקות.
אחרי שש שנים ויום הם חזרו ארצה עם שני הבנים ותינוקת אמריקאית חמודה שנולדה שם.
שמחנו מאוד.
האנגלית שלהם הייתה מצוינת וגם העברית.
והכי חשוב הם הסתגלו מהר והכירו את המשפחה.
כשפגשו את דוד פרץ שאלו:
"מה באמת הוא חי? חשבנו שהוא רק בסיפור"
צחקתי.
"כן הוא חי".
באותו רגע הבנתי שהצלחתי.
אני את שלי עשיתי.
לכל הסיפורים ( 142) מוזמנים להיכנס לכתובת: ofrazomer.blogspot.com