על צלילים ואנשים
אלא שהאקורדיון שירשתי מאחותי הגדולה היה קטן וכבר בחוברת השנייה נדרש אקורדיון גדול יותר. לאמא שלי זה הספיק. היא הבינה את גודל הכישרון שלי. מוצארט כבר לא יצמח ממני וגם אני קלטתי שקריירה של אקורדיוניסטית זה לא ממש כיף. הכלי כבד, כולם שרים ורוקדים במעגלים ובזוגות והמנגנת מחבקת אקורדיון.
החלטתי ללמוד מנדולינה. כלי נגינה נעים קליל ופשוט. שתי חברות ואני צעדנו פעם בשבוע עם המנדולינות לביתו של המורה. אותו מורה "חביב" נהג לחבק ולנשק אותנו בזמן השיעור. לי זה לא הפריע, אבל חברה אחת, חכמה יותר, סיפרה להוריה ומיד הפסקנו ללמוד. נשארתי עם מנדולינה, מפרט וכמה צלילים ועד היום אני לא ממש יודעת מה לעשות איתה, חוץ מלהשתמש בה כמחבט למזרנים.
כשהילדים שלי היו קטנים חשבתי שיהיה זה נחמד לנגן להם שירי חג במפוחית.
כדי לחסוך בקניה ביקשתי מידידה בגרמניה לקנות לי מפוחית פה איכותית "יד שניה" באיביי (טרם היה בישראל) .
ואכן המשלוח הגיע, עטוף בולים וחותמות צבעוניות מדויטשלנד.
קרעתי את העטיפה ובתוך נרתיק עור יפיפה נחה מפוחית מבריקה.
אחזתי בה בחרדת קודש וקרבתי לשפתי. אבל משהו עצר אותי... "סליחה... מפוחית יד שניה מגרמניה, בפה של מי היית לפני? למי היית שייכת?" אולי איזה מפקד בצבא הגרמני .. או...
וכמו שהוצאתי אותה מהנרתיק, כך גם השלכתי אותה לפח.
לימים, קניתי מפוחית פשוטה, התאמנתי עליה בעצמי והתוצאה: בכל חג חנוכה אני מנגנת ומזייפת את "מעוז צור ישועתי" המנגינה היחידה שאני באמת יודעת וכולם מצטרפים אלי בשירה.
במשך השנים זנחתי את לימודי הנגינה לטובת המחשב, אבל דווקא עכשיו בזמן המלחמה התחלתי ללמוד מחדש לנגן והפעם על אורגן חשמלי. הנכדה שלי בת עשר, עברה לפסנתר והורישה לי אורגן. היא גם המורה שלי. המורה הכי מתוקה שהייתה לי.
העמדתי אותו בממ"ד ועשיתי לי הרגל.
ברגע שנישמע "צבע אדום", אני נכנסת לממ"ד ומתחילה לתרגל. אפילו בשתיים בלילה! אחרי כל "בום" ניגנתי חזק יותר! שגם השכנים ישמעו. זו הייתה תשובתי לאירנים!
ואז הגיעה הפסקת האש וגם אני הפסקתי. חייבת, חייבת לצאת מהבית.
בזמן הצעידה, מחברת אזניות לנייד ושומעת פודקאסט או מוסיקה נהדרת בספוטיפיי.
"את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק".
ואיך ההיסטוריה המוסיקלית שלכם? לאן הביאה אתכם?
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת: ofrazomer.blogspot.com