החתונה הישראלית שלי
עברו כבר למעלה מחמישים שנה, כעת כבר מותר להסיר את מגבלות הצנזורה ולפרסם פרטים חסויים.
הייתי בת עשרים וחצי, פרגית והחתן היה בן עשרים ושלוש, חייל בקבע.
אל החופה צעדתי חנוטה בשמלת מקסי לבנה ארוכה עד הקרסוליים ובנעלי עקב גבוהים במיוחד.
בדמיוני ראיתי חתונה כמו של הדודים שלי. חתונה עליזה מתחת לעץ זית בחצר. שולחן ארוך, ילדים מתרוצצים בין הכיסאות, על השולחן קערת בוטנים לא מקולפים, קלמנטינות, עוגת טורט גבוהה...
אבל אני התחתנתי באולמי סמדר ברחובות. אולם סגור, אגרטל עם שלוש גלדיולות אדומות בכניסה ורבע עוף. ככה החליטו.
באותם ימים ההורים היו מחליטים על כל ארגון החתונה ותפקיד החתן כלה היה להיות ניצבים בזמן לחופה. הם דאגו להכול וכמו כן חלקו בינם את ההוצאות חצי בחצי עד הגרוש האחרון.
אמא שלי דאגה לאולם ולהזמנות וההורים של רוני דאגו לשמלת כלה ולקניית המיטה הזוגית.
הכול היה בצמצום ובחיסכון. היום תקראו לזה קמצנות. אבל אז, לא היה ביטחון כלכלי לאף אחד. כסף, לא זרקו ככה סתם.
בדור שלנו התחתנו צעירים. לא עברו חלילה לגור עם החבר לפני החתונה. שמרנו על "שמנו הטוב" מה שזרז את ההחלטה להתחתן.
"יפהל'ה כבר התחתנה" לחשה אמא שלי יום אחד.
יפההל'ה שכנתי, הייתה צעירה ממני בשנה, מכוערת כמו קוף, בן זוגה הבבון הננס עוד יותר כך שזה ממש לא הזיז לי.
"לגבר לא צריך לדאוג, הוא לובש מכנסיים" אמרה אמא שלי ביום אחר. לא בדיוק הבנתי את כוונתה אבל ידעתי "אני לא גבר ואני כנראה סיבה לדאגה".
אז כשרוני אמר לאמא שלי שהוא רוצה להתחתן איתי היא שמחה עד השמיים וגם אני שמחתי שהיא לא תצטרך לדאוג יותר.
אבל מי שבאמת הפילה את אבן הדומינו הראשונה במסדר הרווקות, הייתה חברתי הטובה שהכירה בצבא קצין חתיך והם החליטו להתחתן. החתונה הייתה במושב. הם הגיעו לחופה על טרקטור...אותי ואת כל הבנות זה כל כך הרשים שמיד כולן החליטו להתחתן.
וכמה אנקדוטות :
תאריך החתונה
החתונה נקבעה לאחר חג הפסח. בתחילת ספירת העומר בלי שום סיבה מיוחדת, מה שעורר קצת תהיות אצל המוזמנים.
נוסח ההזמנה
מתחת לכותרת המוזהבת "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" הופיעו שמות ההורים.
מימין, אמי ואבי (ז"ל) ומשמאל לאיזון, אמו ואביו(עו"ד), אני פרצתי בצחוק אבל אמא שלי הייתה סבורה שכך יאה.
שמלת הכלה
את שמלת הכלה קיבלתי מאביו של רוני שקיבל אותה בהשאלה מגרושה שהייתה בטיפולו המשפטי. הגרושה הייתה גבוהה ממני וביקשה במפורש שלא יקצרו את השמלה. אולי עוד תזדקק לה.
וכך נאלצתי לקנות נעלי עקב בגובה עשרה סנטימטרים ולהשתדל לא ליפול.
התספורת
כדי ש"אתפנק" סדרו לי תור ב"סלון כלות" בשעה שתיים בצהריים ערב החתונה.
אבל אני הייתי רגילה לישון בצהריים! אפילו בצבא הייתי פורשת לפינה כלשהי ונרדמת לי.
וכך, אחרי המניקור והפדיקור לכפות רגליים שהותיר אותן אדומות ושורפות, וסידור הגבות ,ישבתי על כיסא הספרית, הפקדתי את ראשי בידיה המיומנות, עצמתי את עיני ונרדמתי.
כשפקחתי אותן, לא זיהיתי את עצמי!
נראיתי כמו גיישה יפנית, על פני מרחו מייק אפ בהיר ולעפעפיי הדביקו ריסים שחורים ארוכים, והתסרוקת? רק חסרו שני מקלות בשיער להשלמת המראה.
כבר היה מאוחר מידי לפרק הכול ולסדר מחדש.
"מי זאת?" שאל רוני כשפגש אותי לראשונה.
האוכל
כן, היה רבע עוף ואורז וסלט וולדורף "היוקרתי" עם מיונז, וסלט סלק וליפתן.
למחרת סיפרו לי שחלק מהאורחים קיבלו קלקול קיבה. אני רק יכולה לנחש ממה.
הצלם
חבר טוב שלנו היה הצלם. היום הוא צלם מקצועי.
אז צלם מתחיל ומוכשר בסטודיו לצילום של אביו.
רוב התמונות שצילם היו של החיילים מהבסיס שהגיעו בהמוניהם.
אין דודים ודודות, אין אחים ואחיות ואין תמונה משפחתית.
אבל יש תמונות מהחופה ותמונת תקריב אחת אייקונית, של חתן שמח ויפה תואר וכלה יפנית קורנת מאושר.
המוסיקה
אחרי המנה העיקרית מישהו הפעיל מוסיקה לריקודים.
הקהל נהר לרחבת הריקודים והחל לרקוד. גם אני הספקתי לרקוד ריקוד אחד או שניים. אפילו הניפו אותי ואת רוני על כיסאות. מבהיל ממש.
אבל אז, דוד אחד מניאק, פרץ לרחבה תלש את חוטי החשמל של הרמקולים וצעק: "אתם בשנת אבל! אסור ריקודים".
אבא שלי ז"ל נפטר עשרה חודשים קודם לכן, אבל מי בכלל ידע שאסור לרקוד בחתונה? אני בטוחה שאבינו שבשמיים גם היה שמח לראות אותנו רוקדים.
כולם חזרו לשבת ליד השולחנות והמתינו ללפתן.
המתנות
בין האורחים היו נדיבים יותר ונדיבים פחות.
הדודים מצד אמי, קנו כולם יחד, סכו"ם. האמת, משתמשת בו עד היום.
בין שאר המתנות הגיע כמובן גם סיפולוקס, סט כוסות גבוהות מעוטרות בפסי זהב, סט קערות פיירקס, סיר לחץ ופיסלון חרסינה של חמור הסוחב עגלה.
מהצד של החתן הגיעו הצ'קים בסכומים נדיבים. מחברים טובים של ההורים.
להורים של רוני כמעט ולא הייתה משפחה. מתו בשואה (שתמיד הייתה נוכחת ברקע) אבא שלו מאוד שמח שלרוני בנו יחידו, סוף סוף תהיה משפחה גדולה.
הסיום
זהו, החתונה הסתיימה. ובכל זאת היה שמח. לא בכל יום מתכנסים סביבך כל כך הרבה אנשים, צעירים ומבוגרים, לבושים חגיגי, מחייכים, מחבקים ומאחלים "מזל טוב".
נופפנו שלום לכולם, אחד החברים טפח לחתן המאושר על השכם, לחש לו משהו באוזן מלווה בתנועת יד גסה שגרמה לכל הגברברים לצחוק ולי להסמיק.
"ביי, ביי, לילה טוב".
עלינו על האופנוע, חבשנו קסדות ורכבנו חתן וכלה אל הלוא נודע.
ואיך הייתה החתונה שלכם?
לכל הסיפורים ( 141) מוזמנים להיכנס לכתובת: ofrazomer.blogspot.com
.