"שיר שחלמתי על פראג" .

את הסיפור שלי על פראג לא תמצאו בשום מדריך תיירים

הטיסה

החודש חגגתי יום הולדת.

הגעתי לגיל מרשים. כזה שנשמע כמעט ארכיאולוגי, משהו מתקופת הבית הראשון.

לכבוד יום ההולדת החליט בעלי לפנק, ובעיקר להתפנק.

טסנו לפראג.

צברנו נקודות באל על וזכינו לטוס במחלקת עסקים, כולל כניסה ללאונג' לפני הטיסה.

פעם אחת מגיע גם לנו.

"ביזנס"... "לאונג'"...אני אפילו לא יודעת איך מבטאים את המילים האלה. 

גלגלתי אותן על הלשון שוב ושוב, שלא אשכח.

עד לפני רגע הייתי חלק מהעם. פתאום אל על העניקה לי מעמד חדש.

מיד אחרי ביקורת הדרכונים מיהרנו ללאונג' לטעום מכל הטוב שהכינו לנו.

זו הייתה ארוחת הצהריים השנייה שלי באותו יום. לפני שיצאנו לשדה היינו חייבים "לגמור" את כל מה שנשאר במקרר, שלא יתקלקל. זה לא הפריע לנו לטעום מכל המאכלים, לשתות מכל המיצים ולנשנש מכל העוגות

עלינו ראשונים למטוס וצנחנו הישר על הכורסאות הרחבות, מתחנו את הרגליים, איזה מרחב.

בזמן שה"פלבאים",שעד לפני שעה הייתי אחת מהם, חלפו בדרכם למחלקת התיירים אנחנו כמו שני ילדים בלונה פארק התחלנו ללחוץ על כל הכפתורים ולמדנו לתפעל את "המחלקה".

איך משעינים את הכיסא.

איפה מסתתר השולחן.

איך מרימים את הרגליים.

איך פועל האייפד שקיבלנו ואיזה סרטים יש...ועוד.

אחרי שכולם התיישבו הדיילות סגרו את הוילון ביננו ובין מחלקת התיירים שחלילה לא יעוף משם אף וירוס.

ואז התחיל הפינוק האמיתי.

קיבלנו מגבות לחות וחמימות לניגוב הידיים והפנים. התלקקנו  כמו חתולים אחרי ארוחה.

אחר כך חילקו לנו נרתיק מתנה עם גרביים, מברשת שיניים, כיסוי עיניים ואטמי אוזניים כדי שנישן טוב. איך אפשר בלי זה בטיסה של שלוש וחצי שעות?

הדיילים לא הפסיקו לכרכר סביבנו.

"מה תשתה אדוני? 

"מה תשתי גברתי? 

מיץ עגבניות.

עם קרח?

בלי קרח?

עם וודקה?

בלי וודקה?

עם פלפל?

"את כולם" אמרתי.

והתחלקנו.

זה שלי.

זה שלך.

זה שלי.

זה שלך.

מיד אחר כך הגיע סבב היינות.

"איזה יין תרצו?"

שתינו הכול.

ונזכרתי בטיסה הקודמת שלנו למיאמי.

עשר שעות ישבנו דחוסים בחושך עם כל העם במחלקת תיירים. אף אחד לא שאל אותנו מה נרצה לשתות. העיקר תשנו ותשתקו.

כשהעזתי לבקש כוס מים מדיילת שחלפה במעבר, היא ענתה בקצרה: 

"תחכי."

חיכיתי. גרוני ניחר.

אחרי שעה רוני קם, העיר את כל השורה ובירר מה קרה למים.

התברר שהדיילת הגישה אותם בחושך למישהו אחר.

והנה עכשיו...

"מה תשתו? מה תשתו?"

איזה הבדל עושה וילון בד אחד.

ואז הגיעה ארוחת הצהריים, השלישית לאותו היום.

קיבלנו תפריט חגיגי של השף אסף גרניט.

"מה בחרתם?" לחשה הדיילת באזני.

ארטישוק ירושלמי?

סקורדליה?

פרגית מסאחן?

טורטליני ערמונים?

אנטריקוט בבישול ארוך?

צ'ימיצ'ורי?

בחרתי לפי הצליל.

על המגש הניחו מפית בד לבנה וסכו"ם אמיתי ממתכת.

מעניין...

שעה קודם לכן בבדיקה הביטחונית רצו להחרים לי את הפינצטה.

אבל במחלקת הביזנס, כנראה טרוריסטים לא טסים. רק אנשים מכובדים.

למרות שמשם שמשם הכי קל לתצפת לכיוון תא הטייס. 

למשל, לראות מתי הטייס יוצא לשירותים...

לקינוח קיבלנו קרמבל זעתר. עוד תוספת באוצר המילים שלי.

ופתאום המטוס התחיל קצת להיטלטל. הכרוז הורה לכולם להתיישב מיד ולחגור חגורות. 

כולם צייתו.

ואז מפתח הווילון, יצאה לה לפתע לטייל בנתיב הפתוח עגלת הדיוטי פרי ומאחוריה הדייל הראשי עם חולצה לבנה, דרגות זהב וחיוך מיליון דולר והוא מציע את מרכולתו.

מעניין, למכירות במטוס אין הוראות בטיחות?

כעבור שלוש וחצי שעות התחלנו לנחות.

"תודה שטסתם אל על. נשמח לראותכם שוב"

גם אנחנו נשמח. 

רק תורידו קצת את המחיר, ותנו גם ליושבי מחלקת התיירים עוד כמה סנטימטרים בין המושבים.

כי לכולם מגיעה טיסה נעימה.  

אלעל הכי בבית בעולם.

פראג

זו הייתה הפעם השלישית שלנו בפראג.

בפעם הראשונה הגענו זמן קצר אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי.

היינו צעירים ותפרנים.

חסכנו כל גרוש, ופראג הייתה יעד מושלם.

בפעם השנייה כבר היינו בורגנים.

נסענו עם זוג חברים, ישבנו בבתי קפה, ניסינו להספיק כמה שיותר, וגילינו שגם הדרך היא חלק מהטיול.

והפעם? פנסיונרים עם מקל הליכה והרבה יותר סבלנות.

המלון שודרג.

מטיילים בלי לחץ.

טוב... כמעט בלי לחץ.

רק לחץ למצוא שירותים.

ורק לא ליפול. 

המדרכות מרוצפות באבנים קטנות.

יש זמן.

להיזהר.

פראג יפהפייה. 

העיר העתיקה מישורית, קלה להליכה. 

התחבורה הציבורית מצוינת, הכול קרוב, נקי ומסודר. 

אנשים שקטים, פחות שקועים בטלפונים.

העיר בטוחה מאוד. 

אפשר להסתובב גם בלילה.

באזורי התיירות כמעט שאין מכוניות והן נוסעות לאט ובזהירות.

 רק דבר אחד חסר. אין ספסלים לשבת.

הלכת הרבה, התעייפת?

שב בבית קפה או במסעדה. 

 ולא חסרים כאלה.

הצ'כים כמעט ולא מדברים אנגלית. צ'כית וקצת רוסית. אבל מסתדרים. 

רובם אתאיסטים. 

לכן בכנסיות היפות שלהם ואפילו בחלק מבתי הכנסת מתקיימים קונצרטים במקום תפילות. 

בבארים מנגנים ג'ז ומוסיקה מערבית.

אבל יותר מכל אהבתי את התחבורה הציבורית. 

הכול מדויק, שקט, משולט, מסודר, מגיע בזמן.

בעזרת גוגל מפות יודעים בדיוק איזו חשמלית לקחת ומתי תגיע. כמובן בתנאי שלא עלית בטעות לכיוון ההפוך...

בכל חשמלית יש מקומות שמורים לנכים ולהורים עם עגלות ילדים.

הכי ריגש אותי לראות את הצעירים הצ'כים קמים מיד ומפנים מקום.

מסתבר ש"הדרת פני זקן" בצ'כיה הוא לא רק פתגם.

בשנים האחרונות הגרו למדינה חצי מיליון פליטים מאוקראינה,.

אני פגשתי בעיקר חדרניות ונהגי מוניות אוקראינים. 

מזג האוויר האיר לנו פנים.

שבוע קודם הייתה שם מכת חום קשה.

אנשים התייבשו בחשמליות, ברכבות ובדירות בלי מזגן.

אבל אנחנו זכינו למזג אוויר מושלם.

אירופה כמו שחלמנו. 

אני בטוחה שעוד נבוא לפה גם בפעם הרביעית, הפעם עם הנכדים.

פסל קינטי של הראש של פרנץ קפקא, הסופר היהודי הצ'כי, נולד גם הוא ב 3 ביולי, בדיוק ביום ההולדת שלי.

אחד המשפטים היפים שכתב הוא:

"לכל מי ששומר על היכולת לראות יופי, הזִקנה אינה קיימת."

אני אוהבת לחשוב שהוא צדק.

לכל הסיפורים (144) מוזמנים להיכנס לכתובת:   ofrazomer.blogspot.com