החנות
יולי. לוהט בחוץ. אוגוסט כבר דופק בדלת. למה שלא נטוס לאלסקה? גרינלנד?
עצרתי ליד דוכן מפעל הפיס שנצץ כמו מיני לאס וגאס, האבא של כל המשאלות.
החלטתי להשתטות קצת.
"סליחה" שאלתי את המוכרת "הגעתי למפעל הפיס?"
"כן".
"אז איפה פה המפעל?"
"איזה מפעל?"
"מפעל הפיס. איפה הפועלים?"
היא חשבה רגע וענתה: "אולי בבנק הפועלים..."
צחקנו.
השם הוא המוצר וכל השאר יחסי ציבור.
פעם קראו לזה הימורים היום זו כבר "תעשיית ההימורים".
וזה מזכיר לי:
להורי הייתה חנות חשמל קטנה בדמי מפתח ברחוב הרצל ברחובות.
צמוד אליה במעין כוך ישבו סנדלר ושען שחלקו בינם את השטח.
השען ישב מקדימה ותמיד הפחיד אותי. הייתה לו זכוכית מגדלת ענקית תקועה בעין והסנדלר ישב מאחורה עם מסמרים בפה ורצועה עור שעליה היה משחיז סכינים.
בחנות של הורי היה דלפק עץ ארוך עמוס במגירות ובהן ציוד חשמלי. בטריות, כבלים, שלטרים, בתי מנורה, סוללות,,,ועוד. על הדלפק עמדה קופה רושמת כבדה. כל פעם שסובבו את הידית נשמע צלצול קטן, המגירה קפצה החוצה ושטרות כסף נגלו לעין. לתומי חשבתי שהיא מדפיסה כסף.
מסביב היו מדפים ועליהם כל מוצרי החשמל של אותם ימים. מגהצים חשמליים, כיריים, פלטות שבת, טרנזיסטורים, פנסים, מאווררים, רדיו, מיקסרים, טוסטרים ועוד.
מהתקרה השתלשלו לוסטרות בשלל צורות.
ובחלון הראווה עמדו מוצרי היוקרה, הכוכבים הגדולים: מקרר תנור אפייה ומכונת כביסה.
הורי עבדו כמו שתי נמלים חרוצות מבוקר עד ערב. בשעות הצהרים שבו הביתה לאכול ולישון. שלאפשטונדה. ובשעה ארבע חזרו שוב לעבודה.
בתום יום העבודה, היו מנקים ומסדרים את החנות, מרוקנים את הקופה. נועלים את הדלת שהידית שלה הייתה מעוצבת כברק בצבע אדום, סוגרים את רשת הביטחון על חלון הראווה, מעיפים עוד מבט אחרון ונוסעים הביתה.
שם חיכו להם סבתא וארבעה ילדים.
לא תמיד הייתה פרנסה.
אבי היה גם חשמלאי, כדי להשלים הכנסה, בגב החנות היה בית מלאכה קטן שם תיקן מכשירי חשמל ובין לקוח ללקוח יצא להתקין נברשות.
מדי פעם נסע לתל אביב, לקנות סחורה. הייתי מצטרפת אליו.
התפקיד שלי היה: לשמור על מקום החניה.
החנות הקטנה נהייתה צפופה ואבי החליט לקנות חנות חדשה גדולה ממול.
על החנות הגדולה והחדשה תלה בגאווה שלט ניאון גדול בוהק ומאיר עיניים
סלון חשמל
היום זה נשמע טבעי.
אבל אז המילה "סלון" הייתה שייכת לבית או ל"סלון תסרוקות" או ל"סלון כלות".
כשהיינו בקולנוע והפרסומות התחילו, אחרי הפרסומת של הבחורה הערומה מ"קרמיקה גוטשטיין", הופיעה על המסך הפרסומת של החנות.
"סלון חשמל. סלון תצוגה..."
אני התכווצתי בכיסא. מסביב שמעתי גיחוכים.
סלון? לחנות חשמל?
כמה מוזר זה נשמע אז.
על חלון הראווה בחנות החדשה כבר לא היו סורגים. הותקנה מערכת אזעקה חשמלית מודרנית.
וגם הפורצים השתכללו. הם היו מגיעים באמצע הלילה עם טנדר. מכניסים לרוורס שוברים את השמשה הגדולה, מעמיסים מקררים, תנורים, מכונות כביסה... ובורחים.
האזעקה הייתה מתחילה לצפצף. הורי הוקפצו ממיטותיהם, המשטרה הייתה מגיעה...והסחורה לא נמצאה.
בסך הכול, החנות פרנסה אותם יפה ואף צורפו בני משפחה לעזור במכירות. אבל היו גם שנים קשות של מיתון. שבועות בלי מכירה אחת, מתחרים שהורידו מחירים ולילות בלי שינה.
לולא חלה אבי ונפטר (בגיל 60) אני בטוחה שהייתה לו רשת של "סלוני חשמל".
אמי שהייתה יד ימינו וחרוצה לא פחות ממנו המשיכה לנהל את החנות ביד רמה עוד מספר שנים וכשהתעייפה סגרה אותה.
ומה קרה לחנות?
היא הושכרה. עברה מיד ליד, פעם הייתה חנות צילום, ופעם חנות לחפצי קודש וכעת היא מכון אורתופדי.
ודווקא אני ירשתי אותה.
לפני כמה שבועות כשנסענו לפראג, רוני לקח אותי למוזיאון הטכני. האמת, לא ממש התלהבתי.
שאלתי את הצ'ט ידידי:
"מה כבר יש לי לראות כאן?"
"כמו שאני מכיר אותך..." הוא ענה.
"אני ממליץ לך לעלות לקומה השנייה לתצוגת מכשירי החשמל הביתיים. התצוגה ממחישה כיצד השתנו חיי היומיום עם כניסת החשמל לבית. התערוכה משתרעת על שטח של כ 600 מ"ר ונחשבת לאחת הגדולות מסוגה במרכז אירופה"
עליתי.
ופתאום הכול חזר.
מקררים, מכונות כביסה, מגהצים. מיקסרים, תנורי אפייה, מאווררים...
אותם מוצרים שעמדו פעם בחנות של הורי, קמו לתחיה.
לכל הסיפורים (145) מוזמנים להיכנס לכתובת: ofrazomer.blogspot.com