סיפורים בראש

זה כזה חוסר כבוד להיכנס להרצאה/הצגה שכבר התחילה ולהתחיל לפלס דרך בין השורות למקום שלך . "סליחה,  סליחה" דורכים לך על כפות הרגלים, דוחפים את הישבן שלהם לפרצוף שלך! מפריעים ומסתירים ו"סליחה, סליחה". ואגב, תמיד אותם אנשים מאחרים. מה סליחה סליחה?  סליחה רק ביום כיפור, אי אפשר לקום חצי שעה קודם ולהתארגן קצת לפני? אבל לי יש סיבות!!! תתפלאו, גם פנסיונרים עסוקים. מאוד. גם לנו הזמן "נוזל מבין האצבעות". רוצים להספיק עוד ועוד. הנה , קחו למשל את הבוקר שבו הייתי אמורה להגיע להרצאה שהתחילה ב -10:00. קמתי הכנתי קפה הכנסתי את העיתון השקיתי את הגינה.  האכלתי את החתולים.  הכנתי ארוחת בוקר אכלתי ושתיתי הצצתי בטלפון (אני קוראת לו ה"רודן") אולי יש חדשות דחופות? ואז שיגרת התארגנות: התלבשתי, הסתרקתי ,צחצחתי שיניים, בושם, דיאודורנט.... ותור השאלות המטרידות:  זרקת את הזבל ? סגרת את הגז? כדורים בלעת? כיבית מזגן, האורות? איפה המפתחות של האוטו? איפה המשקפיים?? איפה החתול?? שוב מתחבא בחדר שינה! ולמרות שקמתי בזמן, התארגנתי כמו שצריך, איחרתי! ולמה? נכנסתי לאוטו, עשיתי רוורס, א...

הייתי בתל אביב עם חברה בשוק הוינטג' ליד הסינימטק. שוק נחמד מאוד .  "חצי מהם יש לי וחצי זרקתי", אמרה חברתי.  ואכן, היה לה אוסף נדיר של רהיטים וחפצים שמילאו  כל פינה בבית, עד שהחליטה להשכיר אותו ונאלצה להיפרד מהם.  וגם אני יצאתי עם מזכרת: בית שימוש אנגלי עתיק שוטטנו בשוק ולמרות החמסין, נהנינו.  מה מיוחד כל כך בשווקים שלנו? מזכרות מכל הגלויות:  סמוברים מרוסיה, פלסטיקים מאמריקה תכשיטים מתימן... וסובינירים מכל מקום שכף רגלו של התייר הישראלי דרכה.  וגם מטבעות ושטרות של כסף עם דמותו של הרצל, מנהיגים, סופרים והייתה דמות הדייג והבנאי והחקלאית, והמדען והחלוץ, כי כזו מדינה דמיינו. פעם נסעו לחו"ל ואחד משיאי הבילוי בחו"ל היה לקנות סובינירים (מזכרות) לכל המשפחה והחברים.  נסעת לחו"ל? נהנית? לכל מכריך בארץ מגיע להתרשם ולהתבשם.   מה לא הבאתי ומה לא קיבלתי.  בובות בתלבושת לאומית, נעליים מעץ מהולנד, מגדל אייפל קטן מפריז אוטובוס קומתיים אדום מלונדון, מגנטים למקרר, פותחן בקבוקים בדוגמת נורבגיה, זכוכיות מוונציה, מחזיקי מפתחות, ועשרות תחתיות לכוסות  ...

לשני נכדיי יש כבר רישיון נהיגה וכמה שריטות על הרכב.  ועכשיו, נכד נוסף עומד להתחיל שיעורי נהיגה,  וליבי שוב מחסיר פעימה. ולמה? תקראו ותבינו. כלי הרכב הראשון שלי היה טוסטוס. מה אתן קיבלתן לאירוסין? טבעת? אני קיבלתי מבן זוגי טוסטוס כתום.  בהמשך הוא התקין לו על המושב האחורי קופסת פח בצבע תכלת, לשים בה את הקסדה ושאר חפצים.  נראיתי כמו מוכר ארטיקים בשפת הים. מיד נרשמתי לשיעורי נהיגה, למדתי לעשות סללום ועברתי בטסט הראשון. אלא שבחיפה, העליות תלולות והטוסטוס לפעמים סירב לעלות. אז פשוט ירדתי ממנו והמשכנו שנינו ברגל על המדרכה. אגב, אז לא היה מקובל עדיין שנשים תנהגנה בכלי רכב דו גלגלי ו מידי פעם הצביעו עלי "תראו, אישה נוהגת!" פעם אחת, בירידה ברחוב רופין, התנגשתי באישה שחצתה פתאום את הכביש. אני נפלתי, היא נפלה. למעשה היא התנגשה בי! הקהל בתחנת האוטובוס התפזר במהירות, חוץ מאישה אחת שלמזלי הייתה שוטרת בלי מדים. היא ראתה הכול והעידה לטובתי שאני לא אשמה. פעם גם החלקתי על שמן בכביש, המשאית מאחורי הספיקה לעצור. קמתי, נערתי את האבק והמשכתי לנסוע. בסך הכול הוא היה כלי נוח, זריז ושימו...

קיץ לוהט בכל המובנים. אנשים עצבניים גם במזגן. במקום לצעוק  גֵּעוָואלְד ( הצילו) החלטתי ללכת למופע סאטירה "הפשוטע". כזה שאמורים לצחוק בו וליהנות. כי הומור, במצב הזה, זו התרופה הכי טובה. האמת, לא בררתי קודם. היה ערב פנוי, חשבתי נלך, נזרום.   על הבמה עלו  מַנְחֶה וּמַנְחָה.  המַנְחֶה עם כפכפים ומכנסיים קצרים התנצל שלא הספיק להתלבש.  הקהל פרץ בצחוק. רובם צעירים בגילאי עשרים עד ארבעים.  לא הבנתי מה מצחיק פה וכך במשך כל המופע.  אילו תאים יש במוחם שאין אצלי? אילו עובדות הם שומרים בזיכרון שלהם?  מי גיבורי התרבות שלהם שאת שמותיהם בקושי הכרתי?  ככל שהחומר היה יותר לועג, מופרך ושטותי, כך הם התגלגלו עוד יותר מצחוק. המנחה: איזה קול משמיעה נסרין קאדרי בשירה הידוע... א. אוּאוּ ב. הא הא ג. איאי ד. כולם . התשובה הנכונה: ד'! זו שישבה לידי כמעט נישנקה מצחוק. ועוד אחת: האם נעה קירל מזמינה את מרגי לחתונתה א... ב... ג.... לא משנה מה אמר המנחה,  הקהל התפוצץ מצחוק. ואני?  רק ניסיתי להבין, האם נחתתי עכשיו במאדים?  האם אני בכזה פער דורות מדור ה-Y א...

כל שנה נולדים תינוקות וכל שנה אנחנו מאחלים להם שיהיה שלום ולא יצטרכו ללכת עוד לצבא. לפני 18 שנה נולדה נכדתי הנחמדה והמוכשרת ובקרוב היא מתגייסת לצה"ל.  חודש אוגוסט בפתח, וזה אומר שמאות נערים ונערות יתגייסו בקרוב ל"מחזור אוגוסט" המוכר לכולנו. כולם רוצים שירות משמעותי, מעניין, תורם, עוברים מבחנים ראיונות ומיונים כי להעביר שלוש שנים בשעמום או בתסכול זה לא פשוט.             נכנסת נער  - יצאת גבר!            נכנסת נערה - יצאת גיבורה! וזה מחזיר אותי לגיוס שלי. באותם ימים לנשים בצה"ל לא ממש היה מבחר תפקידים וזו בלשון המעטה .  פקידות, מזכירות, כתבניות, מקפלות מצנחים, מחלקות תה... אמא שלי לא רצתה שאבזבז זמן סתם. היא רצתה שאצא מהשירות עם מקצוע ביד. במקום מגורי הציעו קורס קדם - צבאי: שירטוט אווירונאוטי. שנה של לימודים לפני הגיוס. אחי הבכור היה כבר מהנדס חשמל ואמא שלי חשבה שזה רעיון מצוין שאהיה השרטטת שלו. וככה היא תתפוס שתי ציפורים במכה אחת. יום מבחן הקבלה הגיע, ואני קיבלתי הנחיה מאמי: תכתבי שאח שלך מהנדס! " אז כתב...

"להתראות במלחמה הבאה" זה מה שאמרה נכדתי בת התשע כשנפרדה מסבא וסבתא וחזרה לביתה. חצי אמת וחצי בהומור.  האמת? היה לה טוב במלחמה, ימים שלמים בבית סבא וסבתא עם הממ"ד, שעות של תשומת לב מאבא ואמא והרבה אהבה וכן.... גם הרבה ממתקים תלוי במספר האזעקות.   והיא לא היחידה. אלפי הורים וסבים ברחבי הארץ התגייסו למשימה: להמשיך ולהעניק לילדים תחושת ביטחון ו"שגרה" גם בשעות הקשות. הם החוסן הלאומי של דור העתיד שלנו. עם כלביא.  הפסקת אש, שחר של יום חדש . כל הילדים הלכו לבית ספר, ההורים חזרו לעבודה והזקנים לקופת חולים להשלים מרשמים ותרופות .  יום קודם, אחרי לילה של אזעקות ומתקפת טילים נאלצתי ללכת לסופרפארם לקנות תרופה. בררתי מראש היכן יש ממ"ד ויצאתי. הרחובות היו ריקים.  בתוך הסניף, היו קומץ אנשים שמיהרו לקנות ולהסתלק ושתי נערות צעירות. "אני מחפשת את הבושם שלי" אמרה נערה אחת לשנייה. "אני חייבת את הבושם שלי" לא התאפקתי ושאלתי אותה "בשביל בושם יצאת מהבית? אין לך אף בושם  בבית?" והיא ענתה " אין לי בית ", " טיל פגע בבית שלי ". רציתי ...

כבר שבוע שאני לא מחייכת. באמת, מה יש פה לחייך? עת מלחמה.  אם אני בכל זאת מתאמצת אני נראית כמו סיני שיש לו עצירות.  אמא שלי (ייקית) הייתה אומרת "לנו אין את שריר החיוך"  כששיתפתי חברה בעניין היא אמרה לי "אצלך אמנם לא רואים חיוך על השפתיים אבל רואים חיוך בעיניים"  כשכול זה יגמר, אני מבטיחה לחייך חיוך גדול ורחב, בינתיים רק מתאמנת על השריר... לפי התגובות שלכם – 🤣😄 – נראה שאני עדיין מצליחה להעלות חיוך פה ושם, אפילו בימים כאלה שאין הרבה סיבות. אז הנה לכם – "יומן מלחמה כלביאה". יש בו גם רגעים דביליים לגמרי, אבל היי – גם להחליק על בננה זה מצחיק. תהנו ❤ יום ו'  13 ביוני 2025 - היום הראשון למלחמה.  אז תכננו לנסוע לפורטו בשבוע הבא. לעיתון הודעתי על ביטול ביקשתי מהשכנה להאכיל החתול, רוקנתי את המקרר וארזתי מזוודה. אבל  בלילה  - פרצה מלחמה. אין טיסות, נשארנו בארץ אובדי עצות. ואין חסה אין עגבנייה אין מלפפון אף חלבון לרפואה. הכול פחמימה.  רק פסטה ביסקוויטים קרקרים, מים מינרלים ובמבה.. עד שהמלחמה תיגמר אשמין כל כך - שלא אוכל לצאת מפתח הממ"ד.  לעזאזל ההנ...