רישיון לחיים
לשני נכדיי יש כבר רישיון נהיגה וכמה שריטות על הרכב.
ועכשיו, נכד נוסף עומד להתחיל שיעורי נהיגה, וליבי שוב מחסיר פעימה.
ולמה? תקראו ותבינו.
כלי הרכב הראשון שלי היה טוסטוס.
מה אתן קיבלתן לאירוסין? טבעת?
אני קיבלתי מבן זוגי טוסטוס כתום.
בהמשך הוא התקין לו על המושב האחורי קופסת פח בצבע תכלת, לשים בה את הקסדה ושאר חפצים.
נראיתי כמו מוכר ארטיקים בשפת הים.
מיד נרשמתי לשיעורי נהיגה, למדתי לעשות סללום ועברתי בטסט הראשון.
אלא שבחיפה, העליות תלולות והטוסטוס לפעמים סירב לעלות. אז פשוט ירדתי ממנו והמשכנו שנינו ברגל על המדרכה.
אגב, אז לא היה מקובל עדיין שנשים תנהגנה בכלי רכב דו גלגלי ומידי פעם הצביעו עלי "תראו, אישה נוהגת!"
פעם אחת, בירידה ברחוב רופין, התנגשתי באישה שחצתה פתאום את הכביש. אני נפלתי, היא נפלה. למעשה היא התנגשה בי! הקהל בתחנת האוטובוס התפזר במהירות, חוץ מאישה אחת שלמזלי הייתה שוטרת בלי מדים. היא ראתה הכול והעידה לטובתי שאני לא אשמה.
פעם גם החלקתי על שמן בכביש, המשאית מאחורי הספיקה לעצור. קמתי, נערתי את האבק והמשכתי לנסוע.
בסך הכול הוא היה כלי נוח, זריז ושימושי... אבל מסוכן, מסוכן מאוד.
כלי הרכב השני שלי הייתה מכונית סיטרואן דיאן. גם היא כתומה.
נסעתי בה לאוניברסיטה והיא טיפסה בגבורה את כל העליות של חיפה. היינו חברות טובות. מעולם לא "בגדה". תמיד התניעה והסתפקה במעט דלק.
וכבר הוזכרה בסיפור אחר שכתבתי , כשביום אחד חטפתי שני דוחו"ת שלא באשמתה, אחד בהלוך והשני בחזור מהאוניברסיטה ועל ידי אותו שוטר.
יום אחד החלטנו לחדש לה את הצבע. צבענו אותה בעצמנו בכתום בוהק. למחרת, עוד לפני שהצבע יבש, לגמרי, נסענו לאילת.
היא הגיעה בשלום, אבל סופה בדרך כיסתה אותה בנקודות חול ומאז היו לה גם ג'ינג'ים.
המכונית הבאה הייתה סאאב ישנה ירוקה, מכוערת ובוגדנית.
כשעברנו מחיפה לרחובות, העמסנו לתוכה את כל החפצים היקרים שלנו, טלוויזיה קטנה, רדיו טייפ, מיקסר, פמוטים ולידי במושב הקדמי ישב בני.
באמצע הנסיעה באוטוסטרדה לתל אביב הלכו לה הברקסים.
במקום לעצור בצד, המשכתי לנהוג. חשבתי לעצמי: "מה יהיה על כל החפצים יקרי הערך אם אשאיר את הרכב? מיד יבזזו".
המשכתי לנסוע, הפעלתי את כל האורות, נסעתי לאט בנתיב האמצעי ונתתי לכולם לעקוף אותי. האטתי בעזרת בלם היד לפני רמזורים וכשנדלק האור הירוק המשכתי.
הגענו לרחובות בשלום. אמן.
שנים אחר כך חשבתי לעצמי איזו שטות איומה עשיתי. יכולתי לאבד את חיי ואת חיי בני.
והמקרה האחרון קרה כשחזרנו מארצות הברית. אני עם ג'ט לג ועייפות גדולה.
הסעתי את רוני לאסף הרופא, ובחזרה לרחובות, בצומת המסובכת של בית דגן פניתי שמאלה, רק שבטעות במקום לחלוף את הצומת, נכנסתי לארבעת הנתיבים של התנועה שממול.
לפתע ראיתי ארבע מכוניות עם פנסים דולקים דוהרות לעברי, אחת בכל נתיב.
(זה הזכיר לי את אחי שפגש טנקים סורים בגולן).
למזלי, לא איבדתי עשתונות. עשיתי פרסה במקום, והצטרפתי אליהן בדהרה כשאני בראשן לכיוון תל אביב.
ניצלתי!!!
חבל שלא היו אז מצלמות בצומת, כי מי שהיה רואה לא היה מאמין.
חלפו מאז הרבה שנים.
טפו טפו, מעולם לא עשיתי תאונה ומאחלת שכך אמשיך גם עם הקלנועית.
שלושה כללים אני לוקחת איתי תמיד ומעבירה לנכדיי:
1. כולם רוצים להרוג אותי. צריך להיות בנהיגה דרוך וערני.
2. שמור מרחק מהמכונית שלפניך. זה ייתן לך זמן להגיב.
3. אל תחליף נתיבים סתם, רק כשבאמת צריך.
נכדיי היקרים!
רישיון נהיגה זה רישיון לחופש ולעצמאות. כיף גדול, באמת.
אבל תזכרו, אתם לא מחזיקים רק בהגה, אתם מחזיקים באחריות גדולה, זהו כלי שיכול להרוג.
שמרו על עצמכם ואל תעזו לעשות שטויות כמו הסבתא שלכם.
אהבתם? העבירו לחברים שאוהבים סיפורים.
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת ofrazomer.blogspot.com
אימייל: sipur.ofra@gmail.com
---
---