סיפורים בראש

אבל כשאמא שלי נחלשה מאוד והפסיקה לצאת מהבית, נהיה לה משעמם.   היא חשה בדידות וזאת למרות שאחותי גרה בסמוך אליה והייתה זמינה תמיד לכל קריאה שלה.  "למה אתם לא באים לבקר?! "כך נפתחה כל שיחת טלפון שלה איתי וכך גם הסתיימה למרות שעשינו מאמצים להגיע לביקורים תכופים שאותם שכחה.  אמא ניפטרה בשיבה טובה בגיל 94 לא לפני שקנתה כיסאות חדשים לפינת האוכל "שיהיו כיסאות יפים לשיבעה" אמרה.  להלווייתה הגיעו הרבה אנשים, חבל שהם לא הגיעו קודם – אולי אז היא הייתה יותר מאושרת וגם קצת פחות כועסת עליי בטלפון. אמא שלו שנתיים אחרי שהתאלמנה, החליטה אמא של רוני שהיא לא רוצה יותר להישאר לבד ועברה לבית אבות או בשמו המודרני, דיור מוגן. בהתחלה חשבה לקחת חברת הובלה אבל הצעתי לה "שתי מזוודות גדולות, תמלאי אותן ואם יחסר משהו אני מבטיחה להביא לך". היא קיבלה חדר נחמד ומרוהט ועוזרת שסידרה לה את הבגדים בארון. כעבור שבוע היא ביקשה: "תביאי את החלוק", הוספתי כמה תמונות למזכרת,  וזהו. (חברה שלה לעומת זאת, העבירה את כל "תכולת הבית" במשאית לחדר בבית האבות. בלילה הראשון היא ניתקלה באח...

חלק א'  --------- לאחרונה משתרבב בין השיחות החברתיות שלנו הנושא "דיור מוגן, כן או לא? "  די מבהיל. כבר הגענו לגיל?  אמא שלי: אמא שלי הייתה ייקית,  אישה חזקה, מעשית עצמאית, חרוצה, ביקרה בחו"ל, אשת עסקים עם הרבה שכל ישר. "אמא כואב לי הראש", "תאכלי משהו לא יכאב לך הראש"  "אמא קחי מונית" , "בשביל מה יש לי ילדים?" "תני לו אוכל, לא משחקים" אמרה לי כשהתיישבתי על השטיח לשחק עם בני. והמשפט עליו גדלנו: "מורגן שטונט הט גולד אין מון" ובתרגום לעברית: שעת הבוקר שווה זהב.  אמא שלו: אמא שלו הגיעה מרומניה, אישה עדינה מתוקה חייכנית יפת מראה, בעלת גומות חן, צחקנית, מעט ילדותית ומאוד דאגנית. (משפחתה עברה את השואה) "תמיד תלבשי משהו עם אדום, זה יפה לך", אמרה - לבשתי. (כשבאתי לביקור אצלה) "תשמרי עליו" -  שמרתי.  למרות הפערים הבין דוריים ביננו - הסתדרנו מצוין. שתי האימהות השלימו זו את זו ויחד היו בשבילי האמא האולטמטיבית.  אז למה אני מספרת לכם את כל זה? כי בגיל  70 פלוס (הגיל שלי) אמא שלו החליטה ללכת לדיור מוגן ו...

הנכדה שלי בת תשע ולפי הרלב"ד  - הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים - מותר לה ללכת לבדה בכביש, בלי ליווי של מבוגר. אבל היא לא.  המרחק לבית הספר? כחצי שעה של הליכה והכביש סואן מאוד. ג'ונגל. כולם ממהרים ובעיקר הנהגים... והראש שלהם איפה?  תקוע בטלפון הנייד.   ובדרך צריך להחליט כמה החלטות, לחצות כביש דו מסלולי, לעמוד על אי תנועה, לחכות שהמכוניות יחלפו, ולחצות שוב. ומה תעשה אם השמע אזעקה? מה תחליט לעשות? אז לא. היא לא הולכת לבד, לא לחברות, לא לחוגים ולא לבית ספר. תמיד עם ליווי. ואנחנו?  אנחנו מוכנים ללוות אותה גם עד החופה.  ומי ליווה אותי כשהייתי ילדה? בגיל ארבע הלכתי לגנון לבד. חציתי מגרש וכמה בתים והגעתי לגן חווה. לא בכיתי "אמא, אמא". אמרו לי ללכת.- אז הלכתי.   גם לגן חובה שהיה מרוחק יותר, הלכתי לבד. הלכתי והלכתי עד שהגעתי.  בכיתה א' אמא ליוותה אותי רק ביום הראשון כדי להראות לי היכן בית הספר ולאיזו כיתה עלי להיכנס. הניחה ילקוט על גבי, בתוכו הייתה מחברת, עיפרון ותיק אוכל מבד עם מפית, סנדביץ' מרוח בריבה ותפוח. נכנסתי לצריף שקרוי כיתה. על הקיר היה לו...

אני מאוד אוהבת לטייל בארץ. בשבילי טיולים הם אוורור לנפש. כשהתייעצתי עם אמא שלי איפה כדאי לי לעבוד היא ענתה "בבנק".  "למה?" שאלתי  והיא אמרה: "כי יש שם מזגן". בהתחלה זה הצחיק אותי אבל בסוף כמו תמיד היא צדקה. באוניברסיטה בחרתי ללמוד גיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל והוספתי גם תעודת הוראה. אחרי שנה כמורה מחליפה בגיאוגרפיה,   מנהל בית הספר הציע לי להיות מדריכת של"ח. (ראשי תיבות   -  ש יעור  ל א  ח שוב :-) מאוד שמחתי.  במקום לעמוד בכיתה וללמד, אטייל! שילוב נהדר של עבודה הנאה ושכרה בצידה.  והיו לה יתרונות נוספים:  חופש גדול (יולי-אוגוסט) חופש קטן (חגים ומועדים) ושנת שבתון.  מתכון מושלם לגידול ילדים בלי תלות במטפלת או  בסבתא. איזו החכמה (אני) הרואה את הנולד.   רק דבר אחד שכחתי לברר עם עצמי: איך מתמודדים עם 40 תלמידים מאחורי?! והנה כמה דוגמאות:  טיול החתונה.  יצאתי עם כיתת תלמידים לטיול בעמק איילון . עמדנו על גבעה מול תל שוכה המכוסה כולו בפרחי תורמוסים סגולים. כשלפתע ראינו קבוצת אנשים מניפה חופה. "חתונה! חתונה!" צעק...

ליבי עם תושבי לוס אנג'לס שביתם נישרף.  אני לא יודעת אם יצא לכם לראות שריפה (לא מדורה של ל"ג בעומר או חלילה טנק בוער). זה אחד הדברים המלחיצים והמפחידים ביותר בעולם. לי יצא. תדמיינו ים סוער: גלי אש ענקיים בגובה של כמה מטרים מתרוממים ומתנפצים על החוף. גרנו ביהוד, בשורת הבתים האחרונה. קוטג' חמוד עם גינה. בינינו לבין הכביש לסביון הפריד שדה ענק של כמה עשרות דונמים, כנראה בבעלות פרטית. בכל חורף ואביב השדה היה מתכסה בצמחיה ירוקה ופרחים יפים, ובקיץ הפך לשדה קוצים. כל שנה, בסביבות חודש אוגוסט, פרצה בו שריפה.. היא תמיד התחילה מתחנת הדלק בצומת סביון והתפשטה לכיווננו. להבות האש הגיעו עד גדר ביתנו. אנשים דיברו..."שוב הפירומן התעורר". הפעם האחרונה שזה קרה הייתה פשוט מזעזעת. בדיוק הייתי במכונית בדרכי ליהוד, עם אחותי ומעבר לכביש  ראיתי את הדליקה מתחילה. כשהגעתי הביתה כבר היה ריח עשן באוויר. באותה עת היו לנו שתי תרנגולות "חופש" ו"נופש", שטיילו חופשי בחצר, וחתולים לרוב. ביקשתי מאחותי שתעלה לקומה השנייה ותסגור את כל התריסים והחלונות, בזמן שאני רצתי לגינה. הפעלתי ...

התעוררתי מוקדם בבוקר, הייתי בפיג'מה עם כפתורים פרומים, שערי פרוע,  טרם  שטפתי פנים או ידיים. ואז ראיתי אותו - פח הזבל. עומד ליד דלת היציאה מאמש, עולה על גדותיו, וריח רע נודף ממנו. כמו סדין אדום מול עיני השור, שלפתי את השקית ורצתי לחדר הזבל. מי כבר יראה אותי ככה בשש וחצי בבוקר פרועה, פרומה עם שקית זבל ביד בגשש וחצי בבוקר?! מי? " בוקר טוב " לשכן שיצא לג'וגינג. " בוקר טוב " למשפחה שהזמינה מונית לשדה התעופה. " בוקר טוב " לשכנה שיצאה מהמעלית עם הכלב. ו" בוקר טוב " למחלק העיתונים. לפחות עשרה אנשים! את מי עוד אפגוש??? " בוקר טוב מכשפה" אמרתי לעצמי כשראיתי את דמותי המבהילה במראה שבלובי. חזרתי הביתה בדרך שובל הטפטופים שהותירה השקית ופרצתי בצחוק היסטרי.  מה שחוויתי נקרא "חוק מרפי" - הכלל שאומר: "כל מה שיכול להשתבש – ישתבש." פרוסת לחם תמיד תיפול על הצד המרוח, התור שלידך תמיד יזוז מהר יותר, דווקא ביום הטיול ירד גשם, תיקח מטריה, לא ירד. לא תיקח, ירד. ועוד.  מה עושים? נרגעים. חוק מרפי פועל בעיקר על אנשים לחוצים. ככל שהלחץ ...

 שלושה סיפורים על התמימות סיפור ראשון שמעתי שעדיין מספרים בגנים את הסיפור על חנהל’ה ושמלת השבת – הילדה הטובה שעוזרת לאיש זקן לסחוב שק פחמים. גם אני אוהבת לעזור, במיוחד לאנשים מבוגרים, ומרגישה בכך אפילו שליחות. אבל את הסיפור עם חנהל’ה אף פעם לא אהבתי, ובמיוחד בכל הקשור לילדות תמימות. כשסיפרתי אותו לילדיי ולנכדיי, תמיד החלפתי את האיש הזקן באישה זקנה, וזאת בעקבות מקרה שקרה לי בילדותי. הייתי בת 12, אולי קצת פחות. במגרש שליד ביתנו נערכה חתונה תימנית. הרמקולים הכריזו בקולי קולות את שמות החתן והכלה ואת המתנות שהביאו האורחים. אחר כך נשמעה זמרה תימנית – "האהווה ואהווה" – מלווה בתיפוף על פחים ובריקודים מסורתיים. הסתובבתי בין האורחים, מסוקרנת ושמחה. לפתע ניגש אליי איש ושאל אם אני יכולה לעזור לו למצוא מפתח שאבד לו. אני, שגדלתי על סיפורה של חנהל’ה, הסכמתי והלכתי אחריו לאיזה מחסן צר וחשוך כדי "לעזור לו למצוא". למזלי הרב, מישהו (שכנראה הכיר את האיש ומעלליו) עקב אחרינו. כשנכנסנו למחסן, הוא דפק על הדלת וצעק שנצא מיד. האמת? לא קרה כלום. אני, בתמימותי חזרתי לשוטט בחתונה השמחה וחזרתי ה...

3 דברים בן אדם אוהב לראות: 1. מים מפכפכים 2. אש בתנור 3. ומישהו אחר עושה את העבודה שלו. ולכן כיף לי ללכת מידי פעם למסעדה (פעם ב...)להיפגש עם משפחה/חברות, לאכול אוכל טעים ולתת למישהו אחר לטרוח על הבישול, ההגשה ושטיפת הכלים בסוף. בעיני יש כמה תנאים למסעדה טובה: 1. חניה קרובה. 2. אווירה נעימה, מוזיקה שקטה שמאפשרת לדבר ולהקשיב. 3. אוכל טרי וטעים. 4. . שרות מהיר ואדיב. 5. ולי גם חשוב: שירותים נקיים, שלא יהיו בסוף העולם שמאלה ואלף מדרגות. ואז מגיע התפריט ומתחיל הדיון ; מה נאכל? מה נזמין? אני הייתי מעדיפה לפני בחירת המנות, מגש טעימות מכל מנה – במציאות, אין דבר כזה. הכי פשוט ללכת על בטוח – שניצל ופירה או טוסט עם חביתה. אבל לא לשם כך התכנסנו. אז מה נבחר? "קציצות הדודה אסתר" (ממתי הקציצות?) "תבשיל סודי של השף"(מה סודי כל כך?) "מנת סוף העולם" (זהו...אוכלים ואז מגיע הסוף?) אגב, כולם שמות אמיתיים מתפריטים אבל לי הם נשמעים מעט חשודים. לא משנה כמה יסבירו לי ממה המנה מורכבת, הטעם יישאר תמיד בגדר תעלומה.. אני בוחרת חתול בשק. אם הצלחתי – איזה כיף לי! אם לא, בעלי יגיד: ...

התעמלות מים בבריכה. הספורט הכי בריא. מפעיל שרירים, מקל על ברכיים כואבות, מסייע למפרקים,  כל זה בלי הכובד של הגוף, ובונוס – שורפים קלוריות. אבל ישנן שלוש בעיות קטנות: 1. המים רטובים! מרטיבים את השערות והורסים לי את הפן. 2. בחורף קצת קריר במים... בררר... 3. מעוררת תיאבון. על כולן אפשר להתגבר, אם רוצים... לרוב אני מגיעה ברגע האחרון לשיעור. מחפשת מקום לא עמוק מדי ולא רדוד מדי, שיתאים לגובה שלי. רוב הנשים מגיעות לפני, והן כבר עומדות במים עם כובעים צבעוניים שנראים כמו קסדות קטנות וממתינות למדריכה. כל אחת תופסת טריטוריה, ושחלילה אף אחת לא תעז להתקרב יותר מדי – אחרת כל הלול מתחיל לקרקר. כשמתחילה המוזיקה הקצבית, כולן מתחילות לקפץ לפי הוראות המדריכה המצוינת ומלאת האנרגיה אבל: "אסור מדברת, אסור משנה מקום!" כשנגמר השיעור, הן לפתע תופסות תאוצה, ומתחיל המרוץ למלתחה – מי תגיע ראשונה? אני נשארת לשחות עוד קצת, מחכה שהלחץ יירגע. בדרך הביתה אני קופצת לחנות הלחם הקרובה וקונה בייגלה. כי מגיע לי, התאמצתי, לא? ואיך אפשר בלי אנקדוטה:(הפעם שתיים במחיר אחת!) הראשונה: הארונית הנמוכה. סוף סוף התפנתה לי ...