על התמימות
שלושה סיפורים על התמימות
סיפור ראשון
שמעתי שעדיין מספרים בגנים את הסיפור על חנהל’ה ושמלת השבת – הילדה הטובה שעוזרת לאיש זקן לסחוב שק פחמים. גם אני אוהבת לעזור, במיוחד לאנשים מבוגרים, ומרגישה בכך אפילו שליחות. אבל את הסיפור עם חנהל’ה אף פעם לא אהבתי, ובמיוחד בכל הקשור לילדות תמימות. כשסיפרתי אותו לילדיי ולנכדיי, תמיד החלפתי את האיש הזקן באישה זקנה, וזאת בעקבות מקרה שקרה לי בילדותי.
הייתי בת 12, אולי קצת פחות. במגרש שליד ביתנו נערכה חתונה תימנית. הרמקולים הכריזו בקולי קולות את שמות החתן והכלה ואת המתנות שהביאו האורחים. אחר כך נשמעה זמרה תימנית – "האהווה ואהווה" – מלווה בתיפוף על פחים ובריקודים מסורתיים. הסתובבתי בין האורחים, מסוקרנת ושמחה. לפתע ניגש אליי איש ושאל אם אני יכולה לעזור לו למצוא מפתח שאבד לו. אני, שגדלתי על סיפורה של חנהל’ה, הסכמתי והלכתי אחריו לאיזה מחסן צר וחשוך כדי "לעזור לו למצוא".
למזלי הרב, מישהו (שכנראה הכיר את האיש ומעלליו) עקב אחרינו. כשנכנסנו למחסן, הוא דפק על הדלת וצעק שנצא מיד. האמת? לא קרה כלום. אני, בתמימותי חזרתי לשוטט בחתונה השמחה וחזרתי הביתה.
למחרת בארוחת הבוקר, סיפרתי להוריי על החתונה ועל האיש עם המפתח. כשאבי שמע את הסיפור הוא זינק ממקומו כשגופיה לגופו יצא מהבית אל השכן מעבר למגרש ואני אחריו. בפתח עמד אותו האיש שעזרתי לו לכאורה לחפש את המפתח. אבא שלי, שהיה אולי מטר וחצי גובה, הסתער עליו באגרופים ונתן לו מכות נמרצות. רק אחרי שכילה בו את זעמו חדל וחזר הביתה. ככה בעבר פתרו סכסוכים.
על מה ולמה הרביץ לו, לא הבנתי, אבל בחושיי קלטתי שאבי מגן עלי.
סיפור שני
כשנכדיי היו קטנים, הם חזרו מהגן עם "אזהרת מסע" – לא להתפתות אם מישהו מציע להם סוכרייה.
כדי לבדוק אם הפנימו את המסר, שאלה בתי את בנה:
"אם מישהו יציע לך סוכריה תיקח?" "לא" הוא ענה.
"ואם מישהו יציע לך לשחק באייפד שלו, תלך איתו?"
"כן" ענה בלי היסוס.
כשחזרה אותה השאלה שנים מאוחר יותר עם נכדתי,
"האם תיקחי סוכריה מאיש זר? " היא ענתה בביטחון "לא!"
"וגור חתולים קטן?"
"אולי כן."
בתי הבטיחה להם שעל כל דבר שיציעו להם, הם צריכים/חייבים לסרב – ובבית יקבלו פי שניים.
עד היום הם מקווים שמישהו, סוף-סוף, "יציע להם ממתקים".
סיפור שלישי
הרצון לעזור והתמימות כך מתברר, לא חולפים עם הגיל.
בשנות השלושים שלי גרנו ברחובות סמוך לפרדס. ערב אחד, בצעידה היומית שלי, ראיתי שתי נשים צעירות סוחבות מזרן כבד מאוד. מיד ניגשתי לעזור. שלושתנו צעדנו עם המזרן לאורך הרחוב: אחת מובילה מלפנים, השנייה מאחור, ואני באמצע בצד השני של המזרן. צעדנו וצעדנו ואז לפתע סטינו לכיוון הכביש הראשי, חצינו אותו כשהמכוניות משני הכיוונים עוצרות עבורנו וצופרות ונכנסנו לפרדס. המשכנו לצעוד עוד כמה צעדים בפרדס, עד שהאישה שהובילה מלפנים אמרה: "כאן!" ואז הן הפילו את המזרן על האדמה.
כשנפל המזרן, נפל גם לי האסימון. לראשונה הסתכלתי עליהן היטב: שתיהן היו לבושות בחצאיות מיני קצרות, נעלי עקב, חולצות שלא הסתירו אף טפח, ועל כתפן תיק קטנטן. לא היה לי ספק לגבי מקצוען ותפקידו של המזרן.
הן הודו לי ואני שבתי על עקבותיי הביתה.
תמימות לעולם חוזרת.
