אמא שלי - חלק א'
חלק א'
---------
לאחרונה משתרבב בין השיחות החברתיות שלנו הנושא "דיור מוגן, כן או לא? "
די מבהיל. כבר הגענו לגיל?
אמא שלי:
אמא שלי הייתה ייקית, אישה חזקה, מעשית עצמאית, חרוצה, ביקרה בחו"ל, אשת עסקים עם הרבה שכל ישר.
"אמא כואב לי הראש", "תאכלי משהו לא יכאב לך הראש"
"אמא קחי מונית" , "בשביל מה יש לי ילדים?"
"תני לו אוכל, לא משחקים" אמרה לי כשהתיישבתי על השטיח לשחק עם בני.
והמשפט עליו גדלנו:
"מורגן שטונט הט גולד אין מון" ובתרגום לעברית: שעת הבוקר שווה זהב.
אמא שלו:
אמא שלו הגיעה מרומניה, אישה עדינה מתוקה חייכנית יפת מראה, בעלת גומות חן, צחקנית, מעט ילדותית ומאוד דאגנית. (משפחתה עברה את השואה)
"תמיד תלבשי משהו עם אדום, זה יפה לך", אמרה - לבשתי. (כשבאתי לביקור אצלה)
"תשמרי עליו" - שמרתי.
למרות הפערים הבין דוריים ביננו - הסתדרנו מצוין.
שתי האימהות השלימו זו את זו ויחד היו בשבילי האמא האולטמטיבית.
אז למה אני מספרת לכם את כל זה?
כי בגיל 70 פלוס (הגיל שלי) אמא שלו החליטה ללכת לדיור מוגן ואמא שלי, לא.
אמא שלי החכמה סברה שמוטב לה להישאר בבית. המשיכה לעבוד בחנות, לארח את כולם בערב שבת ולאט לאט כשנחלשה (85) עשתה 3 פעמים את מבחני "אי המסוגלות" של הביטוח לגמלת סיעוד - עד שעברה אותם בהצלחה וזכתה לעזרה.
במבחן הראשון היא סיימה ביעף את סדרת השאלות המבישות ואף "צלחה" את הבחינה המעשית (לא הצליחה לרכוס כפתורים בחולצה ולא הצליחה לשרוך שרוכים בנעליים)
ואז האחות הבוחנת ביקשה ממנה בקשה טריקית
"את מוכנה להכין לי בבקשה כוס תה?"
ואמא שלי המנומסת קמה ממיטתה והלכה להכין לה כוס תה..
אחרי שנינזפה על ידינו, אמא שלי הבינה בעיקר מה עליה לא לעשות בבחינה השנייה.
בכניסה לדירתה על "קיר הגאווה" ניתלו כל התעודות וההישגים של ילדיה (טכניון, אוניברסיטה וכד') וגם כמה תמונות משמעותיות.
באחת מהן רואים את אמא שלי (86) מרחפת באוויר בין שמיים לארץ על על טרקטורון מרחף עם מצנח.
(אמיתי לגמרי).
ואיך זה קרה?
הבן שלנו אורן קיבל במתנה מאתנו לגיל 16 רחיפה בטרקטורון.
הסענו אותו למקום המיפגש ואמא שלי הצטרפה אלינו לנסיעה לצפות במחזה.
כשראתה את אורן מרחף באוויר פנתה למדריך ושאלה אם היא גם יכולה.
"בטח" הוא ענה. ואמא שלי שלא פחדה מכלום, התיישבה על הטרקטורון, מאחוריה התיישב המדריך, נחגרה וריחפה ורוני צילם.
כשחלפה הבוחנת על פני "קיר הגאווה" עיניה ריצדו מתעודה לתעודה עד שנתקלו בתמונת הטרקטורון המרחף.
"מי בתמונה?" שאלה הבוחנת. ואמא שלי ענתה בגאווה "אני!". "וממתי התמונה?" שאלה, "מלפני חודשיים" ענתה אמי.
"כל הכבוד!" אמרה הבוחנת והלכה.
רק בבחינה השלישית בגיל 87 הצלחנו לשכנע אותה שלא תקום מהמיטה ולא תזוז, אחרת... והיא עברה.
הפיליפינית שהגיעה לסייע לה הייתה קטנה דקיקה ועדינה וענדה תליון עם צלב גדול על הצוואר. קראו לה יוניס.
אמא שלי שלא שמעה כל כך טוב ספקה כפיים בשמחה וקראה "או יהודית, סוף סוף יהודית" (שם שמאוד אהבה ורצתה להעניק לי אותו) ומיד גיירה אותה וקראה לה "יודית" .
יודית הייתה חרוצה מאוד ונקיה ועשתה את כל המטלות על הצד הטוב ביותר כולל העמדת כיסא על השולחן בסלון מעליו שרפרף וכשהיא עומדת עליו ניקתה את הנברשת בתיקרה לפי ההוראות שקיבלה מאמא שלי שצפתה בה מלמטה.
שתיהן חיו בהרמוניה והיו שילוב נפלא של חריצות סדר וניקיון למרות שהגיעו משתי תרבויות שונות.
אבל...
ההמשך בסיפור הבא, חלק ב'
