אמא שלו - חלק ב'

אבל כשאמא שלי נחלשה מאוד והפסיקה לצאת מהבית, נהיה לה משעמם.  

היא חשה בדידות וזאת למרות שאחותי גרה בסמוך אליה והייתה זמינה תמיד לכל קריאה שלה. 

"למה אתם לא באים לבקר?! "כך נפתחה כל שיחת טלפון שלה איתי וכך גם הסתיימה למרות שעשינו מאמצים להגיע לביקורים תכופים שאותם שכחה. 

אמא ניפטרה בשיבה טובה בגיל 94 לא לפני שקנתה כיסאות חדשים לפינת האוכל "שיהיו כיסאות יפים לשיבעה" אמרה. 

להלווייתה הגיעו הרבה אנשים, חבל שהם לא הגיעו קודם – אולי אז היא הייתה יותר מאושרת וגם קצת פחות כועסת עליי בטלפון.

אמא שלו

שנתיים אחרי שהתאלמנה, החליטה אמא של רוני שהיא לא רוצה יותר להישאר לבד ועברה לבית אבות או בשמו המודרני, דיור מוגן.

בהתחלה חשבה לקחת חברת הובלה אבל הצעתי לה "שתי מזוודות גדולות, תמלאי אותן ואם יחסר משהו אני מבטיחה להביא לך".

היא קיבלה חדר נחמד ומרוהט ועוזרת שסידרה לה את הבגדים בארון.

כעבור שבוע היא ביקשה: "תביאי את החלוק", הוספתי כמה תמונות למזכרת,  וזהו.

(חברה שלה לעומת זאת, העבירה את כל "תכולת הבית" במשאית לחדר בבית האבות. בלילה הראשון היא ניתקלה באחד הארגזים שמילאו את חדרה  בבוקר נימצאה  מתה)

רוזיקה השתלבה במהרה והיו לה הרבה חברות, הכי שמחה שהיא כבר לא צריכה לבשל יותר ויש מי שמגיש לה 3 ארוחות ביום.

היא הייתה עסוקה מבוקר עד ערב בחוגים: אנגלית, תנ"ך, ריקודים  וקלפים.  בקושי הצלחנו לתפוס אותה בחדרה כשבאנו לבקר. וגם העברית שלה השתפרה מאוד.

ערב פסח אחד הופתעתי, מועדים לשימחה!" ברכה אותי בטלפון .

כשחברותיה ניסו להקניט אותה "כמה ילדים יש לך?" ענתה בגאווה "יש לי בן אחד והוא טוב". כך אכן היה. רוני דאג לה והיא תמיד שמחה לבואנו. כשזיכרונה בגד בה והיא שכחה את שמי היא מצאה פיתרון וקראה לי "החמודה שלנו". 

יום אחד מצאנו אותה מפגינה עם כמה דיירים נגד העברתם לבניין אחר לרגל שיפוצים. 

"אמא" אמרנו לה "כמה זמן יש לנו עוד לחיות? לא חבל לבזבז אותו על כעסים?"  והיא הקשיבה, פרשה מההפגנה וקיבלה חדר משודרג יפה וגדול בבניין המרכזי.

כל השאר המשיכו להפגין עד שפרחה נישמתם תרתי משמע.  

כשנחלשה נעזרה בקלאודיה - רומנייה חביבה שנשלחה אליה מהביטוח הלאומי.

"אני שונאת את כל הגויים הרומנים" אמרה "שרצחו את משפחתי, ימח שמם וזיכרם, חוץ מקלאודיה".

היא חיה חיים מלאים ומאושרים עד גיל 92 ונפטרה ביום העצמאות. תאריך סימלי למדי.

ועכשיו תעשו את המשוואה שלכם ותבחרו מי אתם ומה אתם מתכוונים לעשות בעוד כמה שנים. רק תיזכרו: החיים הם כמו גליל נייר טואלט - לקראת הסוף הם נגמרים, ומהר.