מי חמור?
הנכדה שלי בת תשע ולפי הרלב"ד - הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים - מותר לה ללכת לבדה בכביש, בלי ליווי של מבוגר.
אבל היא לא.
המרחק לבית הספר? כחצי שעה של הליכה והכביש סואן מאוד. ג'ונגל.
כולם ממהרים ובעיקר הנהגים... והראש שלהם איפה? תקוע בטלפון הנייד.
ובדרך צריך להחליט כמה החלטות, לחצות כביש דו מסלולי, לעמוד על אי תנועה, לחכות שהמכוניות יחלפו, ולחצות שוב.
ומה תעשה אם השמע אזעקה? מה תחליט לעשות?
אז לא. היא לא הולכת לבד, לא לחברות, לא לחוגים ולא לבית ספר. תמיד עם ליווי. ואנחנו? אנחנו מוכנים ללוות אותה גם עד החופה.
ומי ליווה אותי כשהייתי ילדה?
בגיל ארבע הלכתי לגנון לבד. חציתי מגרש וכמה בתים והגעתי לגן חווה. לא בכיתי "אמא, אמא". אמרו לי ללכת.- אז הלכתי.
גם לגן חובה שהיה מרוחק יותר, הלכתי לבד. הלכתי והלכתי עד שהגעתי.
בכיתה א' אמא ליוותה אותי רק ביום הראשון כדי להראות לי היכן בית הספר ולאיזו כיתה עלי להיכנס. הניחה ילקוט על גבי, בתוכו הייתה מחברת, עיפרון ותיק אוכל מבד עם מפית, סנדביץ' מרוח בריבה ותפוח.
נכנסתי לצריף שקרוי כיתה. על הקיר היה לוח עץ שחור, התיישבתי על כיסא עץ קטן, הנחתי את הילקוט על השולחן, וזהו. שלום ולהתראות .
אני לא הייתי היחידה. כך היו כולם.
בקיץ הלכנו בסנדלים תנ"כיים ,בחורף בנעליים גבוהות, ובימי גשם - במגפיים מגומי כדי לחצות שלוליות ענק בדרך.
אחר הצהריים? הלכתי לחברות או רכבתי על אופניים גם לבד.
וזה מביא אותי לסיפור הבא...
הייתה לי חברה טובה שגרה בשולי המושבה. המרחק לביתה היה גדול והגעתי אליה באופניים. אז לא היו כבישים. היו רחובות לא סלולים או דרכי עפר והאופניים שלי קיפצו על כל הבורות. השביל עד לביתה עבר בין שדות ופרדסים ובקצהּו - בית קברות.
נפגשנו, פטפטנו ורק אחרי שהשמש שקעה יצאתי הביתה.
החושך היה מוחלט. זמזום ממטרות הפרדסים נשמע מסביב ומרחוק יללות תנים.
לא פחדתי. הייתי רגילה. רק רציתי להגיע הביתה.
דיוושתי על אופני בקצב, אף נפש חיה לא הייתה מסביב (כך חשבתי).
לפתע... חבל נכרך על צווארי ובאותו הרגע חטפתי גם בעיטה חזקה, האופניים ואני עפנו לתעלה בשולי פרדס.
נחתי על גדר תיל וממטרה מעלי המשיכה להסתובב ולהתיז מים.
שכבתי שם, רטובה, כואבת המומה ומפוחדת.
לא העזתי לזוז. שמעתי צעדים, שמעתי נשימות שקרבות אליי.
ואז שמעתי אותו:
"אי-אה! אי-אה! אי-אה!"
הרמתי את ראשי ולאור הירח שהבליח מבין העננים, ראיתי ראש גדול, אוזניים ארוכות ועיניים גדולות מתבוננת בי.
מולי עמד חמור! כן, כן חמור אמיתי!! והוא נוער "אי-אה! אי-אה! אי-אה!".
הוא זה שבעט אותי לתעלה.
בדיעבד הבנתי, החמור שהיה קשור בחבל, עבר מצד אחד של השביל לצד השני. כשרכבתי על האופניים התנגשתי בחבל. החמור המסכן נבהל בעט באופניים ואני עפתי לתעלה.
בקיצור, ניתן גם להגדיר זאת כתאונה בין חמור לחמורה.
הגעתי הביתה שרוטה וחבולה.
אמא שלי לא עשתה מכל הסיפור עניין. בעצם, היא לא עשתה עניין משום דבר. מה כן עשתה? שטפה, חיטאה את הפצעים, מרחה קצת יוד שורף – וזהו.
ממנה למדתי להתעשת מהר לא לפחד ולא לדאוג ...ובטח לא לצעוק "אימאל'ה", זה לא יעזור.
החיים ממשיכים, מחר -- יום חדש.
אבל לנכדתי אני בהחלט דואגת. הזמנים השתנו. "כיפה אדומה" כבר לא תצעד ביער לבדה. אולי בעתיד בליווי... רובוט.
ד.א. מי "החמור" של ימינו? הקורקינט החשמלי! דוהר על המדרכות, מגיח משום מקום, ועלול גם להפיל אתכם. אז בבקשה, היזהרו.
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת: ofrazomer.blogspot.com
