סיפורים בראש

בטיול אחד, ממש בתחילתו, הגענו לנחל רדוד שהיה עלינו לחצות. לצערי, שכחתי להביא נעלי מים, ולא היו לי נעליים וגרביים רזרביות. הפתרון היחיד שנותר לי היה לחלוץ נעליים ולצעוד יחפה. ניסיתי – אבל האבנים שבמים פצעו את רגליי, ולא הצלחתי להמשיך. הייתי אובדת עצות – ללכת יחפה היה בלתי אפשרי, ולהישאר יום שלם עם נעליים ספוגות מים היה סיוט בפני עצמו. כל חברי הקבוצה כבר חצו את הנחל, ואני נשארתי מאחור, מבולבלת ומיואשת, שומעת אותם קוראים לי למהר.  ואז, לפתע, מישהי מהעבר השני – אישה שלא הכרתי קודם – קראה לי,  חלצה את נעלי המים שלה וזרקה אותן לכיווני כדי שאוכל להשתמש בהן. לא היו לי מילים להודות לה. ההתרגשות והכרת התודה הציפו אותי, וחשבתי לעצמי: ביום מן הימים, כשיתאפשר, אעביר את זה הלאה. ואכן, אתמול הגיעה ההזדמנות. מארגנת הטיול הופיעה עם נעליים צהובות אופנתיות (במידה שלי!) אבל הן לחצו עליה ולא אפשרו לה להמשיך ולצעוד.  ואני, שנעלי קצת גדולות עליי כי אני מכניסה לתוכן מדרסים, חלצתי אותן מיד ונתתי לה אותן (בלי המדרסים), ונעלתי את הצהובות שלה. כך החזרתי את חובי, וגם זכיתי לצעוד בנעליים אופנתיות ליום...

 ⬛️⬛️⬛️⬛️⬛️⬛️⬛️ לא שמח השנה ב"שמחת תורה" וגם עוד הרבה שנים,  לא יהיה שמח.  הוא ייצרב בזיכרון שלנו כּיום אסון לאומי. 

 🔶️🔷️🔸️💠🔻🔺️ אחת מהבדיחות (ויץ) הייקיות שסיפר אבי הייתה על סטודנט לזואולוגיה שידע הכול על תולעים אבל כשהגיע לבחינת הסיום נשאל דווקא על הפיל. אז הוא ענה "לפיל יש אזניים גדולות ואף ארוך וגב גדול עגול ובקצה יש לו זנב קטן שמזכיר תולעת...." ושפך את כל מה שהוא יודע על תולעים. אגב, את "הבדיחה" הזו סיפרתי לבעלה של  חברה שלי  בהכירות הראשונה שלי איתו וכשאלתי אותו במה הוא עוסק הוא ענה "חוקר תולעים". אמיתי לגמרי! ( נמטודות. סוג של תולעים שמדענים נוהגים לחקור).  ומה הקשר?  חשבתי מה אפשר כבר לכתוב  "משעשע"  בימים טרופים אלה על חג סוכות? 🟥🟧🟨🟩🟦🟪 שבחג סוכות בונים סוכה? ועל הסוכה שמים סכך?? ומקשטים בשרשראות צבעוניות בכל מיני צבעים??  "מותר" השנה  גם  לגוון קצת בשחור... שחור??⬛ כשהיינו פעם בחו"לּ צלצל אלינו באמצע הלילה הבן שלנו וסיפר שחתול שחור כמו שד( אבוליילה) פרץ לבית קופץ בסלון מזנק לכל הכיוונים הורס ומנפץ הכול בעיקר את אוסף החתולים המיניאטוריים שלי . מה לעשות? אמרתי לו תפתח את כל התריסים  החלונות והדלתות לגינה ותלך לישון. בבוקר הוא כ...

 השנה עליתי במשקל ולכן אצום על מלא  כי חטאתי בזלילה . יש לי כמה סיבות "מוצדקות"   להשמנה:  1. שני טיולים בחו"ל , הכול כלול, וכשהכול כלול גם העוגה שהשאיר שכני  על השולחן , כלול.  2. הממ"ד. אני לא יודעת איך אתם, אבל אני הצטיידתי בממ"ד חוץ מעשרה בקבוקי מים למקרה של מצור בסגנון רומאי,  גם בחטיפים למקרה שהנכדים יהיו אצלי. ומה יותר משמח  ומנחם מבמבה בזמן  האזעקה?  3. הברך המחלימה. חוץ מ"התעמלות מים" לא יכולתי לעשות שום ספורט, וביננו מה זה התעמלות מים? קופצים פה קופצים שם, כמה קלוריות מפסידים לעומת כמה תיאבון שהיא עושה.  4. הפיתוי.  המון ארוחות חגיגיות, המון מאכלים טעימים. "תטעמי, תנסי,  חייבת לטעום ועוד... "לא חייבת" בעלי אומר, אבל אני מנומסת, טועמת. (  גם הוא) 5. באמת לא סתמתי ת'פה, לא את הטלוויזיה וגם לא את המקרר. "אוכלת כל" וזו התוצאה. חלק ב' -‐-‐-‐---- אני לא היחידה ש "אוכלת כול" תשמעו סיפור: בבר המצווה של אורן בני שנערכה בחצר שלנו, רציתי לברך ולהדליק 13 נרות גדולים . אבל מאיפה אשיג 13 פמוטים? לקחתי מגש גדול מי...

 לפני שנים מכרנו  את הקוטג' ביהוד  (סיפור בפני עצמו) ועברנו לשנה לדירה שכורה בקומה 9 ביהוד. וכך ננטשו לגורלם 10 חתולים שהיו בני ביתי ונותרו ללא בית (מאז כל שנה  ביום כיפור אני מבקשת מהם סליחה ). ובנוסף למזלם הרע,  הקונה של הבית שנא חתולים! הניח דוקרנים על אדני החלונות,  קנה כלב גדול שישוטט בחצר ואף איים עלי שאם יראה חתול אחד...  לקחתי איתי מספר חתולים לדירה השכורה בקומה 9  אבל  בלילה הם התחילו לילל מהמרפסת וכשהשכנים התלוננו שמאז מלחמת המפרץ לא שמעו כאלה אזעקות נאלצתי להחזירם לרחוב.  אז מה עושים? מה עושים?  מצאתי בשדה הסמוך עץ גדול והפכתי אותו ל"בית של החתולים". שם הגשתי להם  3 ארוחות ביום. אבל החתולים המפונקים שלי שהיו רגילים לבית ומיטה חמה לא שרדו . כל יום נעלם חתול אהוב אחר ואחד "טרוף טורף" ע"י כלב הבוקסר של השכן שנהג להסתובב אתו בלי רצועה. רק חתולה אחת בשם שרי, חתולת פ"ז ( פח זבל) חמודה התעקשה על "זכות השיבה" ועל אף האיומים הגיעה יום יום לקוטג' ושם האכלתי אותה כאנוסה,  בסתר.  חלפה שנה ונאלצנו לעזוב את הדירה ביהוד ל...

 באסה זה שרוני ואורן המריאו מיוון, תקועים  בלרנקה ולא יכולים להגיע ארצה😩 באסה זה השעון שעל הקיר שדופק כמו צרצר צרוד...עוד רגע אני קמה  ושוברת אותו. 😬 באסה זה האוטו שלי שהיה תקוע יומיים בסינימה סיטי בגלל מפתח שנישבר וחטף גם דו"ח חניה.😪 באסה זה שהברך שׂלּי טרם החלימה ויש לי זרמים חמים ותור לרופא רק עוד שבוע. 🤢 ועוד באסה אחד אחרון זה מזרון הקפיצים של המיטה  בממ"ד שעליו קפצו כל ילדיי כשהיו קטנים ובלילה כשאני שוכבת עליו כל גופי כואב, כנראה השתחררו כמה .  😒 סבבה רוני ואורן תקועים  בלרנקה ולא יכולים להגיע ארצה.  מבסוטים חלאס.  מצאו להם דירה rb&b  ב -100 $  הם בכלל  לא ממהרים לחזור. אולי יעשו גם את החג שם   😄. השעון שעל הקיר דופק כמו צרצר צרוד... הכנסתי לו כמה מכות עכשיו הוא שקט כמו נמלה😃. האוטו שלי שהיה תקוע  יומיים... לקחתי את האוטו של רוני, כעת הוא שלי. הרבה יותר גדול נוח ומרווח. 😃.  הברך שׂלּי טרם החלימה? אבל היא משתפרת. כשיגיע התור לרופא לא יהיה לנו על מה לדבר.😃 המזרון הקפיצי בממ"ד? יש לי סיבה טובה ללכת...

 סליחה? למה? האמת אף פעם לא פגעתי במישהו במזיד ואם פגעתי (כנראה "שצדקתי"😉) התנצלתי וביקשתי סליחה, חוץ מההוא שלא הספקתי שחצה את הכביש בריצה ולא במעבר חציה ושפשתי לו עם האוטו את האחוריים,,  אבל יש איש אחד שמאוד הייתי רוצה להתנצל ולבקש ממנו סליחה מעומק ליבי.  מר צינוביץ.  בזמנו היו לנו ביהוד למעלה מ-10 חתולים. אליהם הצטרפו מספר חתולי רחוב ששמו לב שהמסעדה בביתנו פתוחה 24 שעות ביממה. את החתולים המצטרפים שהיו בדרכ' ללא שמות דאגנו לדלל והסענו אותם בכלוב למוסדות אקדמאים כמו מכון ויצמן, הפקולטה לחקלאות ואוניברסיטת ת"א שם למדו מדעי הדשא וזכו לליטופים ואוכל מסטודנטיות יפיפיות ורחמניות  בינהם היה חתול ג'ינג'י אחד שרוני אילף אותו מגיל צעיר לאכול מכפות ידיו. בהתחלה הוא הגיש לו את המזון קרוב, אבל לאט לאט הוא העלה את רף הגובה ל - 20, 30, 40 ס"מ עד שהחתול ידע לקפץ לגובה של 1 מטר ואף יותר, כדי לקבל את מזונו, ממש אקרובט!  מה ששיעשע את כולם אבל התחיל להטריד, כל הזמן הוא קופץ. החלטנו להיפטר ממנו.. באותם ימים לימדתי לימודי ערב את ישומי המחשב. היה לי תלמיד אחד חרוץ ונחמד, בשנ...

 אתם בחו"ל.  כל המכשירים הביתיים משועממים ומתחילים להתווכח בינהם בזמן הזה תורו של מי עכשיו להתקלקל ולהזיק למשפחה שנסעה לבלות והשאירה אותם לבד בבית. אני! יצעק המקרר. כל האוכל במקפיא יתקלקל להם! אני! הניאגרה, אעשה הצפה בכל הבית! אני! מכונת הכלים, גם הצפה וגם קצר חשמלי. אני האוטו! הלכה הסוללה. יתקעו בשדה התעופה.  מכונת הקפה! ידליקו  בום יפסיק החשמל בכל הבית. אני הטוסטר! יכניסו פרוסה,  היא תישרף, גלאי העשן יתחיל לצפצף...איזה כיף! אני! ההשקיה בגינה. אפסיק, כל הגינה היפה שלהם תתייבש או שיתפוצץ  צינור וזרם מים  ישטוף הכול עד שהשכנים יתקשרו לחו"ל וישאלו אם עשינו בריכה בגינה. אני הכי חזק בזה,  יצעק המחשב, אין אינטרנט, ישתגעו! אני הטלוויזיה! שעות עד שיקבלו את השירות של yea. אני! דוד החשמל, לא יהיה להם מים חמים ובדיוק ניגמרה להם האחריות!  אנחנו התריסים החשמליים! נישאר סגורים! אני ,הקודן של הדלת. לא אפתח להם! חחחחח....ישארו בחוץ עם המזוודות. מגיע להם! ואת הגדול מכולם שתמיד מתקלקל בעיתוי הכי לא צפוי, איך שכחתי?  המזגן! "שישתגעו מחום כמה ימים ולילות ע...

 מי היה איתי במטוס: רק ישראלים! (מי נוסע ארצה בימים אלו?) יאכטונרים שחזרו משייט רוכשי בתים ביוון וֹכמה נשים שמשכו את תשומת ליבי האחת, דוגמנית  צמרת יפיפייה בבגדים בהירים.   קנתה קערת סלט (ברור)  ואכלה ובו זמנית הניפה בידה את שערותיה שהסתירו את פניה .חששתי שהיא עומדת להפיל פלח עגבנייה על בגדיה היפים. מיד שלפתי  מתיקי מגבת קטנה ושאלתי אותה "קראת את הספר -מדריך הטרמפיסט לגלקסיה- שם כתוב שמגבת זה הדבר הכי חשוב בחלל" היא בהתה בי בעיניה היפות  "הנה  מפית להניח על המכנסיים"   שמחה. אכלה עוד פרוסת מלפפון וסיימה את הארוחה. האמא והתינוק.  היא עמדה בתור יחד עם בן זוגה מחויכת ותינוק חמוד על מנשא.  מידי פעם התינוק חיפש מה שחיפש... וינק.  (האבא  גם רצה, במקום זה ליטף מידי פעם  את ראש התינוק😉) בטיסה , היה זה התינוק  הכי  מרוצה והכי רגוע שאי פעם ראיתי. אלוף.  ובחורה ששמה מתחיל  באות ק' שעמדה על ידי בתור –  ק' אחת מבנות איוב,  שנולדו אחרי האסון שפקד אותו והתפרסמו ביופין הרב.  וְלֹא נִמְצָא נָשִ...

 בקורפו, טיפסתי בקושי במדרגות הגינה היפה של ארמון  המלכה  סיסי שבקצהו עמד ספסל אבן .  על הספסל  ישבה אישה שסימנה לי באצבע שאבוא לשבת לידה, פנתה אלי בגרמנית  ואמרה שכל הספסלים רטובים, רק על ידה יבש.  מפה לשם התפתחה שיחה. הפגנתי את ידיעותיי בשפת הורי ומילים שלא ידעתי דיבבתי באנגלית ונראה שהבינה... מפה לשם היא הסבירה לי שיש לה כאב בברך  ואז הפשילה  את המכנס והראתה לי את הגרב האלסטית שהיא לובשת. חשדי התעורר מיד כי בדיוק כזו גרב רכשתי בשבוע שעבר בבית המרקחת של מכבי.  ואז כשאני שוברת את שיני ובקושי מוצאת את המילים אני שואלת אותה "מאיפה את?" והיא עונה לי "מחיפה. שכונת נווה שאנן"😃

 חלק א' ✈️ עומדים בתור לטיסה. כולם נוסעים בקושי עם טרולי. מכסימום טרולי ותרמיל. אני לקחתי מזוודה ותרמיל. מי יודע? אולי יתבטלו טיסות החזור? גם לא סומכת יותר מידי על מזג האויר. אולי חם אולי קר? אולי התרופות ילכו לאיבוד? ואולי הנעליים ילחצו? מהכול יש לי עוד. מ'כפת לי, המטוס סוחב. מותר מזוודה עד 20 ק"ג אז אני לוקחת בדיוק 20 ק"ג! אבל הגדילה לעשות השחורדינית שעמדה לפני.  היא באה רק עם ארנק אחד גדול, חולצת בטן מכנסונים הדוקים,  עקבים, מסטיק וגבר חסון להישען עליו.  בבדיקה הביטחונית נשפכו  מארנקה המון חפצים, ליפסטיקים צבעי איפור והמון מטבעות שהתגלגלו על כל המסוע.  משם המשיך הזוג ישירות לדיוטי פרי. צריך להיפטר מכל המטבעות. לפי כמות שקיות הניילון שסחב בשבילה הגברבר כנראה שנפטרה מהם מהר ורוקנה גם את חשבון הבנק שלו . בחו"ל היא כבר תקנה מזוודות והמטומטם אולי יציע לה גם נישואין. .  אני, לא קונה כלום בדיוטי פרי, רק מתיזה עלי את כל דוגמאות הבשמים על הצוואר, על פרקי הידיים ועל הבגדים ומריחה אחכ' כמו גינת פרחים מהלכת או כמו ספריי זול בשירותים, תלוי את מי שואלים.  חל...

 כל פעם שאני פוגשת מישהו חדש יוצא לי סיפור.  פגשתי בבריכה מישהי שעבדה כמעצבת מטבחים של חברת רגבה. וזה הזכיר לי סיפור שרוני ואני היינו זוג צעיר בחיפה קנינו דירה ברמות רמז, בית ישן מאוד דו קומתי עם גג רעפים אדום וגינה . "מה זו החורבה הזו?" שאלה בת דודתי כשראתה את הבית. אז התחלנו לשפץ. אני רציתי מטבח חדש שישדרג את החורבה. "או רגבה או שום דבר". אמרתי לרוני. בסוף קנינו שורה של ארונות מטבח סטנדרטים עם פורמייקה בדגם אורן וכעת נותר רק לבחור קרמיקה . ירדנו לעיר התחתית בחיפה , שם בין אלפי האריחים מצאתי 2 ארגזי קרמיקה אדומה עם קישוטים חומים שמצאו חן בעיני וגם המחיר היה זול. מסרתי לאחמד הרצף את הארגזים  ואמרתי לו "דיר בלק אם אתה שובר ולוא בלטה אחת. אין יותר למכירה כאלה!" והוא הניח אריח אחר אריח וכשסיים להניח את האריח האחרון נגמר הארגז. כל הלילה לא נרדמתי מרוב התפעמות כמה אקסקלוסיבי ויפה יצא המטבח . גם כל האורחים שיבחו את טעמי המופלא והמטבח היה המקום הראשון שבו ביקרו לפני שנכנסו פנימה. חצי שנה לאחר מכן, נסעתי לסיור עם החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה להכיר את הכ...

 לכל השואלים והדואגים לשלומי - תודה🙏 השתפר פלאים.  מנוחה, וולטרן , זמן ואבן סוררת... עשו את שלהם. מה קשורה אבן  לריפוי ברך?  אז בגינה שלי באמצע השביל "שכבה" אבן מרצפת סוררת  שזזה והרגיזה אותי.  בכל כוחי הנפתי את הרגל  ודרכתי עליה ...  (כדי לתקוע אותה שוב באדמה)   כבר כשהרגל הייתה באוויר הבנתי שעשיתי טעות.  "לא, לא, מטומטמת!  זו הרגל עם הברך הכואבת!" וטראח!  אבל הפלא ופלא, אחרי הנחיתה הכאב בברך לא רק שלא התגבר, אלא להיפך, דעך... כמעט לגמרי.  כנראה שזה מה שפיזיותרפיה טובה עושה או שקרה לי נס.   חזרתי לאבן ובעטתי בה שוב. (גם משה היכה בסלע פעמיים) הרבה בריאות לכולנו ורק בשורות טובות

 כבר שבועיים שאני צולעת. הפכתי להולכת רגל (אחת). כנראה שעשיתי יותר מידי ספורט. אני רגילה לצעוד בבוקר כשעה, שומעת באזניות את התוכנית האהובה עלי "שלושה שיודעים"  לפעמים אני ממשיכה לבריכה להתעמלות מים או שחיה.  ככה אני תופסת 2 ציפורים במכה אחת. גם עושה ספורט גם בריכה ואפילו גם מקלחת. מה שלא ידעתי שכנראה התאמצתי יותר מידי.  בכניסה לבריכה התקפלה לי הרגל וצנחתי למים והברך פגעה בקרקעית וחטפה מכה. עוד המשכתי קצת לקפץ במים כמו צפרדע אבל כשיצאתי כבר לא יכולתי לדרוך על הרגל. איזה כאבים!!! אני רגילה שהגוף שלי מרפא את עצמו מהר מאוד. שפעת- יומיים,  קורונה - שלושה ימים גג. לאמא אמיתית אין זמן למחלות, לא יכולה להרשות לעצמה יותר. אבל זה... כבר שבועיים.  אמנם במגמת שיפור, אני נחה הרבה אבל גם אוכלת הרבה. או יותר נכון מכרסמת. בוטנים, במבה, אגוזים... מה כבר יש לעשות. ניסיתי, גרב אלסטית, כרית חמה,  ניזעי חשמל, בי קיו לייזר..  כול אלה מבטיחים לי שתוך שבועיים שלושה מכסימום, אם אתמיד בטיפול, אחלים.    גם התור לאורטופד לוקח  שלושה שבועות . מעניין מה יקרה קוד...

 קיבלתי במתנה משחק זיכרון וניזכרתי בסיפור. במכון אבשלום היה  מרצה אחד (שכחתי את שמו 😉) ידען גדול בציפורים.  זכר שמות אלפי ציפורים בעברית ובלועזית אבל לא זכר אפילו  שם אחד של תלמיד. שאלתי אותו "אדוני הפרופסור איך זה שאתה יודע את שמות כל הציפורים ואף לא שם אחד של תלמיד?" והוא ענה "אם אכניס עוד שם של סטודנט לראש תברח לי ציפור". וזה מה שקורה איתי בתקופה האחרונה. מגיעים לפגישה ואז אומרים לי "תכירי את... וזה בעלה.... ותכירי את זו שיושבת מולך..." ואני עונה "נעים מאוד!" ותוך דקה וחצי אני כבר לא זוכרת עם מי אני מדברת אלא מתמקדת בשרשרת שלה או בחולצה או בתספורת שמאוד מוצאים חן בעיני ובא לי כזו.  פעם קראתי ספר על משפחה סינית לילדים קראו: אח אחד אח שני אחות שלישית וכו' כמה פשוט. ככה אפשר לזכור. אצל דוברי השפה הערבית השם הנפוץ מוחמד. גם בלונדון. הכי טוב.  כמה אפשר לפספס? ואצלנו? תערובת. יוניסקס. הבנים כבר מזמן לא בנים, ליאור, שרון, נטע .. והבנות מזמן לא בנות, אלכס, פלג, דניאל, יובל.. אז איך אפשר להבדיל? איך אפשר לזכור? תמיד הטרידה אותי השאלה, שמות  הפרחים...

 לפני המון המון שנים לימדתי בתיכון עירוני ה' בחיפה. ב -31 באוגוסט בתום "החופש הגדול " והמתיש (עם  3 ילדים בבית) ולקראת פתיחת שנת הלימודים הלכתי לספר ידוען " לסדר את השערות". הספר הידוען היה ידוע בכך שידע לעשות תספורות מפוארות וחדשניות וגם בכך שהיה עובד בישיבה על כיסא מתגלגל מלקוחה ללקוחה. לזו הוא גזר ולזו הוא שם ספריי ולאחרת עשה פן בו זמנית. בקיצור ספר רב מעללים. שלפתי מהתיק את תמונתה של השחקנית המפורסמת דאז פארה פוסט שופעת התלתלים ואמרתי לו " ככה אני רוצה". עצמתי את עיני ונמנמתיי על הכיסא. והוא סיפר וסיפר וגזר וגזר והתיז גם שמן ועשה לי מס'ג וכשפקחתי את עיני גיליתי שהוא עשה לי תספורת קוצים! (כל הראש קצוץ וניצי קוצים מפוזרים על על הפדחת) "מה זה?" שאלתי בתדהמה ושלפתי את פארה פוסט המושלמת מהתיק. מסתבר שהתבלבל ביני ובין לקוחה אחרת מרוב סיבובים על הכיסא. ביקשתי שיסיר מיד את כל הקוצים,  כמובן שלא שילמתי לו והודעתי לו שאגיע עוד חצי שנה לתספורת מתקנת ללא תשלום. חבשתי כובע וטסתי הביתה.  למחרת הלכתי בחיל ורעדה לבית הספר. נטמעתי בנחיל התלמידים הנרגש...

 יושבים בלבנון, רשעים ארורים, בחבל ארץ יפה כל כך, מקבלים הוראות מאיראן הרחוקה מרחק של אלפי קילומטרים, להרוס להשמיד לשרוף לחבל לפוצץ ולהרוג.  שיעים, איזו דת נוטפת שנאה ודם יצרתם בשם אללה?   בקרוב תחל נדידת הסתיו הגדולה של הציפורים מאירופה לאפריקה. ומה יקרה לציפורים? מה הן אשמות?  המסלולים שלהן הם דרך החוף  ודרך לבנון ועמק החולה..   אך הן לא תוכלנה לעבור בשקט . האומללות תצנחנה לאדמה החרוכה. הפגזים הטילים הכת"במים הבומים יפגעו בּהן מכל הכיוונים והן תפוצנה לכל עבר. רבות תמותנה. מירי מחולי ומרעב. האם תמצאנה מסלול עוקף מלחמה? "מה איכפת לי כעת מהציפורים? "  יאמר מישהו. אז כשהציפורים הקטנות תפסקנה לנדוד, העולם המערבי יגלה באיחור שהאסלאם הוא זה שנדד אליו ולא מתכוון לחזור.  "west is next" באומת האיסלאם אין ציוץ של ציפורים.

 עפרה ישבה ליד שולחן העבודה שלה, מוודאת שוב שהיא מוכנה לשיעור זום. היא הביטה בשעון, עוד רבע שעה עד שהשיעור יתחיל. לקחה נשימה עמוקה, פנתה אל המחשב הנייד שלה ופתחה את האפליקציה של זום. את השיער שלה אספה בקוקו גבוה, מוודאת שהמצלמה לא תחשוף קצוות מרושלים.  שולחן העבודה שלה היה נקי ומסודר,  השעון הראה שהגיע הזמן המדויק. עפרה לחצה על הכפתור להצטרפות לשיעור, ראתה את התמונה של המנחה מופיעה על המסך, חייכה ונשמה לרווחה. השיעור היה מעניין ומרתק, ולעפרה היה ברור שזו הייתה השקעה משתלמת.

 אמא שלי (כשהייתה בגילי)  ואחיותיה נסעו יחד  ברכבת לבקר את דודתם פאני בחיפה. בבוקר הנסיעה הן התכנסו אצלנו בבית. נכנסו למכונית שלנו.  אמא שלי הייתה הנהגת. (בין הנהגות הראשונות ברחובות, פמיניסטית תופעת טבע יחודית אז). מפה לשם עם כמה סטיות מהנתיב, וניווט של אחת האחיות או כולן יחד "לינקס, רכט רכט לינקס" הן נכנסו לרחוב ללא מוצא. "גברת, תשברי את ההגה,  צעק לאימי נהג משאית כדי לחלץ אותה בנסיעה ברוורס "אל תדאג" ענתה לו אמי  "הוא חזק הוא לא ישבר" .   בסופו של דבר הן הגיעו בדקה התשעים לתחנת הרכבת  בתל אביב ומשם עלו על רכבת לחיפה. כל הדרך לחיפה הן חישבנו כמה מגיע לאמא שלי עבור הנסיעה לתל אביב (הוצאות הדלק).   אמא שלי גם " ויתרה" על כמה אגורות כדי שהחלוקה תהיה פשוטה והמספר יתחלק בלי שארית. וכנ"ל בדרך חזרה. ככה היה הדור הקודם. חסכו אגורה לאגורה וככה חסכו לילדים לדירה. ולמה אני מספרת לכם את כל זה?  כי היום אני בדיוק ההיפך.  הימים קשים, המצב לא משהו, הגיל מתקדם, למה להתקמצן? כפרה הכסף.

 הפעם התלבטתי אם לפרסם.  כי אם מישהו אחר היה שולח לי כזה סיפור הייתי חושבת עליו כל מיני מחשבות.  סימנים  צומח לנו בגינה שיח בשם אלמון הודי 🌿🌿(בתחילת  הקיץ יש לו פריחה אדומה נהדרת) . באוקטובר התחיל לנבוט מתוך חריצי הבמה שתיל קטן 🌱. כל פעם כשדיברו על "החטופים" הוא הזכיר לי אותם, מנסה להחלץ מבין החריצים אל האור.  אנשים שניתקלו בו,  דרכו עליו או רצו לתלוש אותו או לגזום אותו בקיצור חמסו אותו תרתי משמע.  אני שמרתי עליו.  קיוויתי שברגע שענפי השיח מלמעלה יפגשו את השתיל מלמטה, ברגע הזה,  החטופים יחולצו. (אפילו רשמתי בפתק).  והנה, היום זה קרה! הענף מלמעלה  "הושיט יד" ותפס את השתיל מלמטה והשתיל מלמטה נתפס בענף מלמעלה. (ראו תמונה).   אבל החטופים לא שוחררו. מאוד נעצבתי. כשבדקתי  מה כתבתי בפתק ראיתי  שכתוב  "ברגע שענפי השיח"  (ברבים - לא ענף אחד) יפגשו את השתיל..החטופים ישוחררו.  כעת אני ממתינה בציפייה דרוכה שגם הענף השני מלמעלה שאוטוטו מתקרב,  יתפוס  במהרה ויושיט את "ידו" לעזרה. שני הענפים נרא...

 דרוכים? או מה עושים בינתיים? איש אחד נמלט מפני אריה, רץ רץ רץ הגיע לתהום, החליק במדרון  עד שנעצר בשיח פטל דוקרני.  למטה  המתין לו דב ענק בפה פעור. מה עשה האיש בינתיים? אכל פטל.  אז מה נעשה אנחנו בינתיים? גם "נאכל פטל".  נלך לסרט,  נראה הצגה, ניפגוש חברים, נלך לים, נשב במסעדה, נקרא ספרים, נפגוש את הנכדים,  נעשה כל מה שכיף לנו.  ככה בינתיים... תרגיעו את עצמכם.  אגב, אני אישית , אחרי שהייתי מסיימת  לאכול את הפטל, הייתי מצלצלת לרוני שיבוא.

 "מה הכול זורקים!"  הייתה אמא שלי אומרת בצער למראה צלחת פלסטיק סדוקה שיכלה לשמש עדיין תחתית לכוס והושלכה לפח.  צדקה אמא שלי.  זו הייתה יריית הפתיחה למה שקורה סביבנו היום. ברחוב שלנו,  יום שני הוא יום פינוי הזבל. מה לא זורקים? איזה שפע.  סלון שנראה חדש לגמרי, ארונות מטבח מפורקים, כיסאות, שולחנות, שידות,  ניברשות, מחשבים, טלויזיות, טוסטר אוון, מכונות כביסה, מיקרוגלים,  תמונות, צלחות כוסות וסירים,  עציצים, צעצועים, שעוני קיר ו...ספרים, המון ספרים. ליבי נחמץ כשאני מוסיפה לצד כל אלה כמו תבלין לסלט ערמת גזם מהגינה שלנו.  למה זורקים כל כך הרבה?  למה לא מוסרים? מעבירים לנזקקים?  אניות שלמות עמוסות ציוד מגיעות אלינו מעבר לים  ואנחנו ממשיכים לרכוש ולרכוש להשתמש ולזרוק.. כדי שיהיה חדש.  עד שתגיע משאית הפינוי אני מצילה פה ושם עציץ לגינה, כמה ספרים, כמה תמונות ולוקחת אותם הביתה. ויש עוד עוברי אורח רחמנים כמוני.  עד ה-7 באוקטובר היה עובר טנדר והנהג שלו היה כורז במבטא ערבי " אלטעזאכן, אלטעזאכן" ואוסף כמה דברים בעיקר רהיטים ומכש...

 היום כ' תמוז יש לי יום הולדת. ב-3 ביולי נולדתי אבל כ' תמוז זהו יום הולדתי וגם יום מותו של הרצל, חוזה המדינה.  ב-7:00 בבוקר אבי היה פותח את הרדיו "טוק טוק כאן קול ישראל מירושלים. היום כ' תמוז יום הזיכרון להרצל". "עפרה, מזל טוב!" היה אומר, וזהו ניגמר. לא היתה חגיגה, לא היו בלונים, לא אפו עוגה וגם לא מתנה.  העיקר אבא לא שכח.  מה יש פה לחגוג?  אז גדלתי בשנה. נולדתי בבית היולדות ברחובות (ילדה רביעית להורי) כעבור מספר ימים אמא הביאה אותי הביתה ברגל. "על חשבוני אתם עושים ילדים" אמרה סבתי שכבר היה מטופלת בילד אחד שובב (אחי) כשאימי החליטה לצאת לעבודה ולעזור לאבי בחנות החשמל. עם זאת, הייתה לי ילדות מאושרת.  ללא מחסור ודאגות. אחי ואני רצנו כל היום בחצר, שיחקנו, טיפסנו על עצים זרקנו אבנים ורדפנו אחרי תרנגולות וחתולים. בערב חזרנו עייפים ומרוצים ונרדמנו במיטה מיד. (בלי סיפורים לפני השינה ואמא שבי לידי). גדלנו להיות ילדים עצמאיים חרוצים שמחים וטובים, גם בלי חגיגות יום הולדת. (להורי כנראה הספיקו החגים, השבתות, הבריתות, הבר מצוות, החתונות לרוב, במשפחה המורחבת)...

 הקיץ שתלתי רק ניצניות צהובות בגינה. הניצנית היא צמח בשרני וחזק ממשפחת הסוקולנטים.  זהו צמח עם פריחה עמידה לאורך זמן ודרישות טיפול נמוכות ומעט מים. אמרתי למוכרת במשתלה שאם החטופים חוזרים היא מחליפה לי את כולם לפרחים צבעוניים. ""אל תדאגי" היא אמרה "על חשבוני". מתי כבר יחזרו החטופים לביתם? כמה זמן יכולים פרחים צהובים  להחזיק מעמד? כמה???

 (שני סיפורים בסיפור אחד) הכול יש לי שניים ואף יותר. מפתחות לאוטו, שניים. משקפיים, שניים.  מברשות שיער, שלוש. שעונים,  המון.  מפתח לחדר במלון, שניים. ועוד. ולמה? כי למי יש כוח לחפש?   איפה שמת את...? תנסי להיזכר איפה היית  כשאיבדת?  זה אצלך בתיק! אצלי? מה פתאום? אז מי לקח??  את.  אתה.  כמו בסרטי בלשים, הלוואי שהכול היה מצולם ומתועד אצלי. וכל מה שהייתי צריכה זה לגלגל את הסרט אחורה בזמן.  מיד הייתי תופסת את הפושע/ת.  "הנה המטריה, מה היא עושה בשירותים?"  "הנה קופסת הקפה, מה היא עושה במקרר?" " הנה השלט, מה הוא עושה מתחת למיטה?" "הנה העוגה, רוני זלל" בקיצור, אם נמאס לכם לחפש ואתם רוצים קצת שלווה,  מהכול שניים. ויש יוצאי דופן: עגילים, הגיעה העת לייצר עגילים בשלשות. תמיד נעלם  אחד. מה יעזור לי שניים? וגבר/ אישה תסתפקו באחד/אחת (יש ברירה?) אחרת תישארו בלי כלום. והנה עוד שתיים..  ----- שתי דרכים מתפצלות ביער... (ר. פרוסט) זה היה המוטו של חיי. גם אני בחרתי בדרך אחת אבל תמיד תמיד הצצתי מה יש בשניה. איזה עצים, איזה פרחי...

 גיליתי את סוד החיים הטובים (לא מה שאתם חושבים) ‐------ ----- חזרנו, היה טיול נהדר! נופים מהממים, אוכל טוב, מדריכה מעולה! מזג אויר מצוין. אבל סוד "החיים הטובים" (האמיתי) מסתכם בעיני במלאכית אחת, החדרנית! או כמו שאמא שלי הייתה קוראת לה "פוצפראו" . מקבלים מפתח ( כרטיס)  לחדר במלון. מּצמידים אותו לדלת , קליק קלק, המנעול ניפתח. תוקעים את הכרטיס בחריץ המיועד לכך, וראה זה פלא, כל  האורות נדלקים וגם המזגן.  דווקא חדר יפה. חלון גדול,  נוף לכיכר.  צמוד לקיר שולחן כתיבה גדול, נייר מכתבים ועט.  (באיזו מאה אנחנו? מי עדיין כותב מכתבים?) במקלחת, 3 בקבוקי שמפו גדולים מזכוכית עם ריח נעים. (כבר אין יותר בקבוקונים קטנים מפלסטיק  שהכיתוב עליהם הוציא לי את העיניים, מי שמפו? מי קונדישנר? איכות הסביבה אמרו לי).  הניקיון מופתי! ויש גם מראה מגדילה, מתכווננת מצד לצד. מי צייר לי שפם ???😯 ויש מלא מגבות לבנות. גדולות וקטנות וגם שטיח מגבת קטן. מציצים במקרר, המון פיתויים, חלילה לא נוגעים. מחר יתווספו להם בקבוק קולה, בקבוק מים שקנינו בחוץ בחצי  מחיר. מתיישבים על המיט...

 הכול יושב בלב,  אבל מכריחה את עצמי להתנתק. . בחו"ל זה מתאפשר אם בכלל. (ויש עוד כמה דרכים "לא חוקיות" להתנתק, שווה לנסות) וגם בגילנו "צריך עוד להספיק" כל עוד אפשר.  "בשביל מה עוד פעם חוצלארץ" אמא שלי הייתה אומרת "תסעו לטבריה!" מאז שרוני לומד איטלקית אנחנו חורשים את איטליה . יש בה נופים מגוונים,  מזג אויר טוב, אוכל טעים, קפה מצוין  ו..צריך לתרגל איטלקית. אני אוהבת לטייל אבל שונאת ממש שונאת את ההכנות ליציאה.  אני חתול. ראיתם פעם חתול בכלוב שלוקחים אותו לוטרינר? איזה יללות איזה צרחות. 10 שנים אתה מגדל אותה ואין אמון. למיסמכים, קניּית הכרטיסים, הביטוח, לזה רוני דואג  ולי נותר לכאורה רק לקחת מזוודה ודרכון. וזה ממש לא! כל סדר יומי משתבש מהרגע שהמזוודה נעמדת באמצע החדר וצריך "לסדר" אותה. .  כן יש לי רשימות ממש כמו רשימת המצרכים למכולת. אבל... במציאות, מה שקורה באמת, קודם זורקים לעגלה ( למזוודה) מה שרואים ורק בסוף בודקים ברשימה ורואים שחצי חסר.  האם לקחת את הגרביים עם החורים ואחכ' לזרוק בסוף הטיול? החולצה  שקופה מידי? גם מעיל וגם סווצ...

 שוב המדוזות חזרו ואי אפשר לטבול בים. אז שקעתי בזכרונות יפים מילדותי.  בילדותנו הנסיעה לים הייתה תמיד הרפתקאה. הורי ששמרו שבת, היו סוגרים מוקדם את החנות ביום שישי בצהריים וֹממהרים הביתה.   אבא שלי היה נח  (שלאפשטונדה) ואמא שלי הייתה מארגנת סלים עם מגבות, כובעים , אוכל, מיץ פטל, שמן שיזוף ,מחצלת תירסים ואבטיח.   אחי ואני היינו מביאים מהמחסן את הצמיג השחור הגדול (מגלגל משאית)  לבשנו בגדי ים ואז הערנו את אבא ויצאנו לדרך ברנו המסחרית שהיו לה רק חלונות מקדימה.  אבא נהג  אמא לידו נותנת הוראות ואני ואחי מאחור מביטים  החוצה כדי לפגוש את ההרפתקאה הראשונה בדרכנו  הגליצ'ה   היה זה הכביש שעבר על הגשר התורכי ביבנה שהתרומם בקשת.   כשהתקרבנו אחי ואני התחלנו לצרוח  "הנה הגליצ'ה!!!" עצמנו את עיננו בכוח וחיכינו לרגע. .  המכונית הייתה עולה עולה ואז לפני הירידה מתרוממת באויר לכמה שניות  וגולשת מטה. וואהו, איזה כיף זה היה.  והדרך לים המשיכה והתפתלה ואנו צופים בדריכות  דרך השמשה הקדמית  מחכים לראות כבר את...