בזבזי, בזבזי
אמא שלי (כשהייתה בגילי) ואחיותיה נסעו יחד ברכבת לבקר את דודתם פאני בחיפה.
בבוקר הנסיעה הן התכנסו אצלנו בבית.
נכנסו למכונית שלנו.
אמא שלי הייתה הנהגת. (בין הנהגות הראשונות ברחובות, פמיניסטית תופעת טבע יחודית אז).
מפה לשם עם כמה סטיות מהנתיב, וניווט של אחת האחיות או כולן יחד "לינקס, רכט רכט לינקס" הן נכנסו לרחוב ללא מוצא. "גברת, תשברי את ההגה, צעק לאימי נהג משאית כדי לחלץ אותה בנסיעה ברוורס "אל תדאג" ענתה לו אמי "הוא חזק הוא לא ישבר" .
בסופו של דבר הן הגיעו בדקה התשעים לתחנת הרכבת בתל אביב ומשם עלו על רכבת לחיפה.
כל הדרך לחיפה הן חישבנו כמה מגיע לאמא שלי עבור הנסיעה לתל אביב (הוצאות הדלק).
אמא שלי גם " ויתרה" על כמה אגורות כדי שהחלוקה תהיה פשוטה והמספר יתחלק בלי שארית.
וכנ"ל בדרך חזרה.
ככה היה הדור הקודם. חסכו אגורה לאגורה וככה חסכו לילדים לדירה.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
כי היום אני בדיוק ההיפך.
הימים קשים, המצב לא משהו, הגיל מתקדם, למה להתקמצן? כפרה הכסף.
