על זקנה ודעה קדומה (א)
"נרשמנו לקרוז של משען?" שאל רוני כשראה ארבע נשים מבוגרות בכיסאות גלגלים מתגלגלות לעבר דלפק הקבלה בשדה התעופה, בעוד הוא עצמו צועד עם מקל.
אלא כשהגיע הזמן לעלות למטוס, קרה נס! כולן נעמדו על רגליהן, וכיסאות הגלגלים הוחזרו לאולם הנוסעים.
בנות שמונים כבר לא רוקדות על הבלטה כדי שהבעל יאזין מלמטה, אלא יוצאות לטייל ברחבי העולם.
הגדילה לעשות אחת שהגיעה עם קלנועית חשמלית אדומה. היא דהרה עליה ברחבי בריטניה, לא דילגה על אף אתר ותמיד הגיעה ראשונה ותפסה את המושב הראשון באוטובוס.
קראנו לה "זו עם הרולס רויס".
המבוגרות שלנו צלחו את הטיול בשלום.
זו שצלעה ונזקקה לעזרה הגיעה לרוב אחרונה. אחרת נרדמה בכל נסיעה באוטובוס והתעוררה רק כשהוא עצר. זו שנשענה על מקל הגיעה לבסוף, כמו הצב במשל הצב והארנב, וזו שעל הקלנועית צעקה על כולן שיזדרזו.
פה ושם הן הלכו לאיבוד, ולמי זה לא קרה? לפעמים לא עמדו בלוח הזמנים הקשוח, יציאה בשמונה ועשרים כל בוקר, והקבוצה נאלצה להמתין שעה ארוכה. וכשהשעון "התחלף" במעבר בין אנגליה לצרפת, הן פספסו את המפגש הקבוצתי.
היו מי שכעסו, אבל בסך הכול אפשר להסיר בפניהן את הכובע ולתת להן שאפו גדול, וגם למדריכה המצוינת שניצחה על הטיול כולו.
אגב, תמיד היו מאוד מטופחות.
כי הזקנה היא כבר לא רק גיל, אלא מצב שאנחנו מחליטים אם להשתייך אליו.
וזה מזכיר לי סיפור שקרה לפני שנים לאמי ז"ל. השנה 1988, הרבה לפני עידן האינטרנט והטלפונים הניידים.
אמי הייקית, בגיל שבעים וחמש החליטה לצאת לבד לטיול קבוצתי למזרח הרחוק.
"שום דבר לא קשה מידי" אמרה ונסעה.
המסלול: הפיליפינים, תאילנד, הונג קונג, טאיוואן, יפן, סינגפור וחזרה דרך קופנהגן.
מדי ערב, כששבה למלון, נהגה לשבת ולסדר את התיק האישי שלה.
בצד אחד הניחה את הדרכון ואת המסמכים, ובצד השני את ערמת ניירות שנועדו לפח האשפה.
ערב אחד התבלבלה ו...זרקה את הדרכון והמסמכים לפח!
לא אשכח כשבאנו לאסוף אותה בתום הטיול באולם קבלת הפנים בשדה התעופה. היא נראתה חיוורת מאוד, השילה ממשקלה כמה קילוגרמים, גוררת אחריה שתי מזוודות גדולות וכבדות.
כל חברי הקבוצה התחבקו והתנשקו, אבל אליה איש לא ניגש לומר שלום. אפילו המדריכה התעלמה ממנה.
בבית, אחרי שנפתחו המזוודות בשמחה וצהלה וכולם קיבלו את המתנות, היא סיפרה את מה שאירע.
המדריכה התקשתה לנהל את הטיול, שהיה רצוף מעברים בשדות תעופה בלי הדרכון שלה וחברי הקבוצה ראו בה מטרד וכעסו עליה.
והשאלה:
כיצד אמורים חברי קבוצה, ששילמו ממיטב כספם, להתייחס למצבים כאלה?
האם לגלות אמפתיה, חמלה וחברות כלפי אנשים שלא הכרנו קודם, להכיל, להיות סבלניים ולעזור? או לכעוס עליהם ועל חברת הנסיעות שאפשרה להם לצאת לטיול על חשבוננו "בלי להתחשב" ביתר הנוסעים?
לפני שאתם עונים, תחשבו היטב.
זו יכולה להיות אמא שלכם, או אתם, בעוד כמה שנים.
למי שעוד לא הזדקן מהסיפור הקודם, הנה עוד סיפור בנושא שכתבתי בעבר.
לקריאת הסיפור - הקש כאן
לכל הסיפורים (148) מוזמנים להקיש על הכתובת: ofrazomer.blogspot.com