סיפורים בראש

לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים זאת אני. הגברת עם הסלים. נוסעת לעשות בייביסיטר לנכדיי הנחמדים – שלושה ימים של כיף. ההורים שלהם בחו"ל, ואני בתפקיד. אני אוהבת סלים. נוחים, צבעוניים, לכל דבר יש את הסל שלו. לא כמו מזוודה אחת שדורשת פאזל של אריזה. אז מה יש לנו הפעם? סל סגול של רמי לוי – ובתוכו סיר מרק עוף של סבתא סל כתום של ויקטורי – עם אבטיח. סל כחול לבן של קרפור – עם לחם ומאפים. סל תכלת של אושר עד – עם הבגדים שלי להחלפה. סל של יוחננוף – עם סיפאפ ופיג'מה. (גם סבתות נוחרות לפעמים.) שקית קסטרו – עם שמלה חדשה לנכדה . סל מוזהב של גולדה – ובתוכו.... לא נגלה להורים. הכול מוכנס לתא המטען של האוטו, ומגיע בצהלות. נשאר רק לקוות שלא יהיו אזעקות והחות’ים יתנו לישון בשקט. וזה מזכיר לי כשהייתי אמא לשלושה קטנים. חנינו ברחוב הרצל, הכביש הראשי של רחובות, והלכנו לקניות. הילדים גדלו וצריכים נעליים חדשות. לכל ילד היה תיק עם סנדוויץ’, פרי ובקבוק מים "גלידה נקנה בסוף אם תתנהגו יפה" (אגב – תמיד היו ילדים טובים והתנהגו יפה) גם לי היו תיקים – תיק צד שבתוכו ארנק , סל קניות (בינתיים ריק) ותרמיל גב גדו...

דודה שלי בת 91 תבל"א,  סיפרה לי שיום אחד התקשרו אליה מהמשטרה בארבע לפנות בוקר ושאלו :  "גברת איפה את?" "בבית במיטה" ענתה. "אז למה המנוע של האוטו שלך פועל, האורות דולקים ואין אף אחד באוטו?". מסתבר שהיא חנתה, שכחה לכבות את האוטו והלכה הביתה לישון. התגלגלתי על הרצפה מצחוק.  "חכי חכי, תגיעי לגילי" אמרה לי . האם זה באמת עניין של גיל? אז כן, אפשר לצחוק על זקנים...כבר שמעתי על כאלה ששמו את השלט של הטלויזיה במקרר ואת המפתחות במיקרוגל... אבל גם לצעירים זה קורה. הבוקר ראיתי בחורה צעירה במלתחה של הבריכה מחפשת את הארונית שבה הניחה רק לפני שעה את הבגדים. חיפשה וחיפשה עד שמצאה.  אז מה עושים? אני חושבת שחלק מהעניין שכבר מגיל מוקדם צריך לאמץ כמה שיטות והרגלים כדי לשמר את הזיכרון.  הנה כמה כאלה - כולן מניסיון אישי, חלקם עבדו וחלקם... פחות.. 1. לזכור שמות  - "תני בהם סימנים" השיטה הכי מוכרת. לחבר שם לתמונה. פגשת מישהי חדשה?  תני בה סימנים ותתרכזי. ורד  - תדמייני שהיא מחזיקה פרח ביד. איילה - תדמייני איילה מדלגת בשדה דפנה - עם זר על הראש פיני ...בלי ד...

יש לנו מזל, יש לנו שכנים טובים וזה בהחלט ראוי לציון.  אנחנו גרים בדירת גן בבניין בן חמש קומות. בדל סיגריה לא מושלך לגינה שלנו.  אנחנו מרוצים מהם והם מרוצים מאתנו.  שני פנסיונרים חביבים ושקטים (אנחנו) שגרים בדירה עם גינה גדולה ומטופחת (למי נותנים אגוזים) הרעש היחידי שהם עושים זה לעלות/להוריד את התריסים החשמליים בבוקר כשהם קמים ובלילה כשהם הולכים לישון, ולגרש חתולים פולשים בצעקות "קישטא".  וגם השכנים שלנו יודעים טוב מאוד שיש להם מזל. שלא מתרוצצת להם במקומנו משפחה עם כלב נבחן ושלושה ילדים שמשחקים כדורגל בגינה עם כל החברים שלהם, מארחים כל שבת וחג ועושים על האש. ואף אחד לא יגיד להם מה לעשות כי לשם כך הם קנו דירת גן. אבל האידיליה הזו נסדקה במעט בזמן האחרון בגלל יונים שעשו את צרכיהן על כבלי הכביסה והרחבה שלנו . החלטנו לשים לזה סוף והתקנו גגון שקוף. המתקין אמר שהעיריות מאשרות, העיקר שיהיה שקוף, ובאמת נפטרנו מהבעיה אך צצה בעיה אחרת . השכנה שמעלינו - גברת מבוגרת קטנת קומה, אם היא מתאמצת ומטפסת על שרפרף, מטה את גווה קדימה ומתכופפת למטה היא מצליחה לראות מעבר למעקה הצד...

הקיץ הגיע... חברותיי מספרות שהן "עושות סדר" בארון הבגדים. מטפסות על סולם, שולפות  בגדים מהמדפים העליונים, ממיינות, מקפלות, מכניסות לשקיות גדולות ויאללה  לויצ"ו. ומה עושה הבעל? עוזר? תומך בסולם שלא יתנדנד? לא, מה פתאום. הוא כועס.  "אל תטפסי על הסולם, זה מסוכן!" ומה עושה האישה? מחכה שייצא מהבית – וממשיכה לטפס... והוא צודק.  כי זה מסוכן לטפס על סולם בגילנו. מקרה ראשון: סיפור שלולא קרה לי הייתי בטוחה שאולפני דיסני זה כאן. פעם אחת נכנסתי עם בני (אז תינוק בעגלה) לחנות. המוכרת כיבדת משקל הציבה סולם על הקיר והחלה לטפס. בכל שלב הסולם רעד יותר ויותר.  כשהגיעה לקצה שלפה מהמדף העליון קופסת קרטון  גדולה – איבדה את שיווי משקלה וצנחה על התחת הישר לתוך העגלה של בני! למזלה – היינו שם. חייה ניצלו. ולמזלו של בני, שרק נמעך קלות, כי העגלה הייתה צרה מלהכיל אותה. על לחיו נותרה "צלקת היידלברג" שהתפוגגה עם השנים. (צלקת סייף על הפנים שנחשבה לאות כבוד בדו־קרב של סטודנטים מהמעמד הגבוה בחברה הגרמנית והאוסטרית, והעידה על אומץ וגבורה). מקרה שני:  אני והסולם. התבקשתי להביא לאירוח מ...

 הקיץ קרב ועמו עונת הפירות.  בחנות הירקות צדה את עיני קופסת פלסטיק שקופה ובתוכה שסק. "כמה זה?" שאלתי.   "36 שקל".  "וואו... והענבים?"  "38". "וואהו וואהו". "אחזור בעונה כשהמחירים ירדו ..." אמרתי ויצאתי. למחרת בתי ביקשה שאכין מגש פירות למסיבת יום ההולדת של נכדתי "שיאכלו גם משהו בריא, לא רק ממתקים" . מה לא אעשה בשבילה? חזרתי לחנות.  "נישברת?" חייך המוכר. הנחתי על הדלפק 4 שסק, חצי אבטיח, מלון, 3 קיוי, קלמנטינות,  קופסת תותים...  "מאה שקל ו..."   "קבלה?" ,"לא תודה" עניתי לפני שאתעלף. וזה מחזיר אותי לימי ילדותי. אז לא קנינו פירות! מה פתאום?!  לקנות פירות? מעולם לא! פירות קטפנו, לא קנינו. לכל אחד בחצר היה עץ פרי ולנו במיוחד היה מגרש צמוד לבית בו גדלו עץ רימון ועץ שזיף ועץ אשכוליות ועץ תפוז ועץ קלמנטינות ועץ חבושים ועץ תות ושסק וכמה עצי אורן כמו בשווייץ! עליהם תלה אבי ערסל והיה שוכב בצילם ומקשיב לחדשות שבקעו מטרנזיסטור קטן. הפירות היו קטנים כי אף אחד לא טיפל ולא דישן אבל טעימים ובעיק...