איך לא לשכוח
דודה שלי בת 91 תבל"א, סיפרה לי שיום אחד התקשרו אליה מהמשטרה בארבע לפנות בוקר ושאלו :
"גברת איפה את?"
"בבית במיטה" ענתה.
"אז למה המנוע של האוטו שלך פועל, האורות דולקים ואין אף אחד באוטו?".
מסתבר שהיא חנתה, שכחה לכבות את האוטו והלכה הביתה לישון.
התגלגלתי על הרצפה מצחוק.
"חכי חכי, תגיעי לגילי" אמרה לי .
האם זה באמת עניין של גיל?
אז כן, אפשר לצחוק על זקנים...כבר שמעתי על כאלה ששמו את השלט של הטלויזיה במקרר ואת המפתחות במיקרוגל... אבל גם לצעירים זה קורה. הבוקר ראיתי בחורה צעירה במלתחה של הבריכה מחפשת את הארונית שבה הניחה רק לפני שעה את הבגדים. חיפשה וחיפשה עד שמצאה.
אז מה עושים?
אני חושבת שחלק מהעניין שכבר מגיל מוקדם צריך לאמץ כמה שיטות והרגלים כדי לשמר את הזיכרון.
הנה כמה כאלה - כולן מניסיון אישי, חלקם עבדו וחלקם... פחות..
1. לזכור שמות - "תני בהם סימנים"
השיטה הכי מוכרת. לחבר שם לתמונה.
פגשת מישהי חדשה? תני בה סימנים ותתרכזי.
ורד - תדמייני שהיא מחזיקה פרח ביד.
איילה - תדמייני איילה מדלגת בשדה
דפנה - עם זר על הראש
פיני ...בלי דמיון. תודה.
וזה באמת עבד לי עד שקרתה לי תקלה מביכה.
בפגישה מחודשת עם קבוצת מטיילים התפארתי שאני זוכרת את כל השמות "ואיך קוראים לי?" שאלה מישהי. התאמצתי והתאמצתי ולא זכרתי לא את שמה ולא את הסימן שנתתי לה. "נו טוב" אמרתי "נשברתי. אז איך קוראים לך?".
"עפרה" היא ענתה "כמוך".
2. לרשום הכול.
אז קניתי לוח גדול מחיק ורשמתי עליו הכול. רשימה ארוכה של מטלות שעלי לבצע ואז הגיעה נכדתי המתוקה ומחקה הכול וציירה חתול מחייך. בגרמנית יש ביטוי Katzenkopf "ראש חתול". אומרים אותו על מי ששכח. ככה הרגשתי, בקושי הצלחתי לשחזר חצי מהמטלות.
3. לשנן.
חניתי בקניון פתח תקווה. שורה 2 חניה מספר 22. שיננתי שוב ושוב. . שורה 2 חניה מספר 22. מה יותר פשוט מזה. אבל כשחזרתי - אין אוטו! לחצתי על השלט ושמעתי אותו "פיו פיו" .את האוטו לא רואים אבל את הצפצוף כן שומעים. הייתכן? אנשים החלו להתקבץ סביבי ולנסות לעזור.
בסוף הסתבר שהאוטו אכן בשורה 2 חניה 22 אבל בקומה מעלי.
לעומת זאת:
כששאלו את אמא של רוני מה מספר תעודת הזהות שלה היא הייתה פותחת את התיק מוציאה משקפיים מוציאה שקית ניילון מוציאה מעטפה מוציאה את תעודת הזהות ומוסרת אותה. אחר כך מחזירה את הכול. כשהייתה כבר מבוגרת ליוויתי אותה לקופת חולים, לבדיקות והייתי משתגעת.
"עכשיו עכשיו את לומדת את המספר בע"פ" אמרתי לה.
שיננו ושיננו ואפילו צרפתי מנגינה שהיא אוהבת. 48...82
ואז כששאלו אותה, היא זכרה ואפילו זימרה בקול. 48....82
"כל הכבוד גברת זומר" אמרו לה ומחאו כף.
4. שיטה נוספת - לעשות תיכף ומיד. לא דוחה ולא מרפה עד שהביצוע הושלם.
לדוגמא: נזכרתי שאני צריכה לזרוק את הזבל. לקחתי את השקית המסריחה מהפח והתחלתי ללכת לכיוון דלת היציאה אבל אז הטלפון צלצל, עניתי, והשקית ביד, לא עוזבת ואז נזכרתי שצריך להוציא עוף מהמקפיא להפשרה. הוצאתי את העוף ביד אחת וביד השנייה אחזתי בשקית ,לא עוזבת. וגם נזכרתי שאני צריכה להשאיר כסף לעוזרת... אבל את השקית לא עוזבת. וככה מצאתי את עצמי משוטטת בבית עם שקית זבל ביד עד שבסוף זרקתי את השקית (כמעט זרקתי את העוף) לזבל. העיקר שלא שכחתי כלום.
5. פתרון לבעיית "השמים" .
איפה שמתי את המפתחות? איפה שמתי את הטלפון? איפה המשקפיים? איפה ואיפה.
התשובה לשים כל דבר במקומו. לא שמת במקום - יגעת ויגעת ולא מצאת.
או לרכוש כמה זוגות משקפיים , להשאיר את הטלפון הקווי הישן של בזק. ממנו מצלצלים כדי למצוא את הטלפון הנייד ולעשות קודן בדלת .
רק מה? לטלפון הקווי מצלצלים כל מיני נודניקים. סוכני ביטוח, מתרימים, ישיבות, צדיקים...
"גברת זומר, את מוכנה להקשיב לתוכנית הביטוח החדשה שלנו?"
"כן בטח, רק אחרי שאסגור את הטלפון".
6. ומי לימדה אותי את השיטה הכי הכי מוצלחת? פולי, התרנגולת שלי.
פולי הייתה תרנגולת המחמד שלנו. נחמדה אבל אובססיבית. מידי ערב כשהייתה חוזרת ללול הייתה מטפסת על הסולם עושה סיבוב ונכנסת. ערב אחד היא שכחה לעשות סיבוב..
אז מה עשתה? יצאה, ירדה, עלתה שוב, עשתה סיבוב ורק אז נכנסה.
מאז אימצתי את שיטת "פולי-פולי":
כל פעם שעוזבים מקום - עושים "פולי-פולי". סיבוב קטן על המקום:
במסעדה: סיבוב. בודקים, האם לקחת את התיק? את הטלפון?
ביציאה מהבית: סיבוב. סגרת את הגז? לקחת את המפתחות?
נכנסת לאוטו? עשית "פולי-פולי" נזכרת בזמן... למה להתחיל לנסוע ורק אחר כך להיזכר ששכחת משהו?
זהו, סוף החדשות.
זוכרים משהו מכל מה שסיפרתי? לא? לכן את הכול רשמתי.
ולסיום - בדיחה
איש מכובד אחד נכנס לדיור מוגן . אף אחד לא זיהה אותו ולא נתן לו כבוד.
"אתם יודעים מי אני?" התרעם האיש.
"גש למזכירות" אמרו לו "שם כבר יגידו לך".
אהבתם? שתפו עם חברים
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת ofrazomer.blogspot.com
