סיפורים בראש

כבר סיימתם לנקות? אז הנה סיפור קצר קצר לפני הבישולים. פעם הכול התנהל במזומן. כספות היו רק לעשירים, מאחורי תמונה בסלון. דולרים שנשארו מטיול בחו״ל, “מתנות” מההורים, היינו מחביאים: מתחת למזרן, בקופסת התכשיטים, במגירת התחתונים, בבוידעם, במקפיא… העיקר שהעוזרת לא תיגע ושהגנבים לא יגלו. באחת הפעמים חזרנו מחו״ל עם שטר של חמישים דולר שחסכנו. לרוני היה רעיון מקורי. הוא גלגל את השטר, לקח קופסת נס קפה קטנה של עלית, רוקן אותה והכניס לתוכה את השטר שנפתח ונצמד לדפנות. סגר היטב את המכסה, טיפס על סולם והניח את הקופסה בארון הכי גבוה במטבח, מעל המקרר, במדף העליון. ירד מהסולם מרוצה מעצמו. ואז הגיע פסח, ועמו הניקיונות. במרץ רב ניקיתי את המטבח, טיפסתי על הסולם והורדתי מהארון הגבוה את כל תכולתו: מצות משנה שעברה, לפח. צנצנות ריקות, לפח. שקיות ניילון, לפח. ובפינה, קופסת נס קפה חלודה, שכדי לפתוח אותה נאלצתי להשתמש במברג. ״איכס!״ במקום קפה היה שם משהו ירקרק ומגעיל. לחצתי על דוושת פח האשפה והשלכתי את הקופסה פנימה. יולי אוגוסט הגיעו, ועימם הנסיעה השנתית לחו״ל. אני רואה את רוני מטפס על הסולם במטבח ומחפש. ״מה אתה מח...

מרגישה כמו   עכבר העיר רק בלי זנב, שפם ופרווה אפורה. מכרסמת כל היום, נעה במהירות ממקום למקום, מהמחילה ליוחננוף, לקופת חולים, ל AM.PM   להולמס פלייס, כל  רחש קטן (אתרעה) גורם לי לקפוא, ואז  אזעקה! רצה למחבוא.  אבל בעצם אני יותר עכברית כפר. משם הגעתי. עכבר עם חוסן. אוהבת מרחבים, צריכה מידי פעם לצאת לשדות, לשוטט בין העשבים ובעיקר להסניף את ריח הפרחים. אז אתמול בבוקר קמתי ולמרות החששות נסענו לשדות בין רחובות לנס ציונה לראות "צבע אדום", חלילה לא של אזעקה, אלא של פריחה. שדות שדות של פרגים אדומים עד האופק,  איזה מחזה מרהיב! הלב מתרחב. כמה התגעגעתי... ו כמה אופיום אפשר היה להפיק מהם😉. פרחים בטבע תמיד שיכרו אותי, כמו פרפר וריחם עוד יותר. וזה מזכיר לי סיפור: תעצור, תעצור!!!" צעקתי לנהג. "אני יורדת פה!" אבל הוא לא עצר. חזרנו באוטובוס מלא תלמידים בדרכנו מאילת לחיפה, אחרי טיול של ארבעה ימים שבהם כמעט לא עצמתי עין. הייתי מורה מלווה, וכדרכם של תלמידים, הם לא ישנו בלילות, וגם אנחנו, צוות המורים, כמעט שלא. בדרך חזרה כולם נרדמו סוף סוף לשינה עמוקה. החלונות היו פתוחים למחצה ...

הכי טוב לבעלי הכלבים. שלוש פעמים ביום הם נאלצים לצאת לטיול מחוץ לבית. אני רואה אותם פוגשים זה את זה, משוחחים, מחויכים. הכלבים מכשכשים בזנב, מרחרחים כלב את רעהו. ואז, מיד אחרי ה״קקי״, חוזרים הביתה, עד הסיבוב הבא. וזה בדיוק מה שנחוץ גם לי בימים אלו, לצאת קצת, לנשום ולהתאוורר שלוש פעמים ביום. חשבתי לעצמי, אמנם יש לנו חתול, אבל אולי  כדאי שגם אגדל כלב. יצור חמוד, נאמן, מלא שמחת חיים ואצא לטייל איתו בסביבה.  אבל לפני כן החלטתי על ניסוי קטן לבדיקת התאמה. אתלה רצועה  ९   על הדלת ושלוש פעמים ביום אצא איתה לסיבוב בחוץ. אם אחזיק מעמד ואתמיד חודש ימים, אאמץ כלב. כבר בערב הראשון פישלתי. היה גשם. ״לא, לא… הערב לא יוצאים. יש גשם. תתאפקי.” אמרתי לרצועה  ९   . וזה מזכיר לי לפני שנים, את הכלבה של השכנים שלנו, מגזע גולדן רטריוור, כלבה חכמה וטובה בשם במבי. מכיוון שהבעלים היו עסוקים וטרודים כל היום, הצעתי שאצא איתה מידי פעם.  אני אוהבת לצעוד בשבילים, בשדות. היא תשמור עלי ואני עליה, וכך היה. יחדיו טיילנו ושוטטנו עד ש באחד הימים הם עברו דירה לסביון ולא ראיתי אותה יותר. ערב...

הממ"ד שלנו "השתדרג".  תמיד היה החדר הפחות מושקע בבית שלנו. המטבח עוצב הסלון טופח וקושט חדר השינה יופייף והממ"ד? אקלקטי. קיבל את כל מה שכמעט ניזרק או שעוד ייזרק, כיסא בן מאה שנה, מיטת נוער קפיצית, מדפים עמוסי משחקים וספרי ילדים שכבר אפשר למסור, ארון  שתי דלתות, ועל החלון וילון מתנפנף עם נקודות צבעוניות . עד לאחרונה שימש הממ"ד חדר אירוח לנכדים. חדר מלא שמחה. על הקיר תלויות כמה מהיצירות שלהם:  מכשפה על מטאטא, ארנב, ילדה עם צמות ומפת ארץ ישראל. ועכשיו? חדר מצב. מיטת הנוער נפתחה לשניים. נוספו שישיית בקבוקי מים, ניר טואלט, מטף, תאורת חירום, טלפון בזק מעיל ועוד כמה חפצים חיוניים.    נחמד לישון על מיטת נוער עם מזרון קשה כשצעירים ובמיוחד כשלידך שוכב מישהו צעיר.  אבל כעת...שומעים רק אנחות. "אוי..." "יש עוד כרית לראש?"  לאט לאט מתרגלים, מתחשלים נרדמים והעיקר מוגנים.  אבל כמה אפשר? כל לילה את-רעות ואזעקות. "הכאב הוא בלתי נמנע אבל הסבל הוא בחירה" אמר הבודהה אז קיבלנו החלטה "לברוח" קצת ולהתאוורר.  הידעתם שיש מקומות בארץ שאין בהם טילים ...

השבוע היה יום האישה? זוכרות?  חגגתן? קיבלתן פרחים? בונבוניירה? איזה פינוק קטן? זכיתן.  בימים קשים אלה זה כל מה שנחוץ לנו.  אם יש משהו שייצג בילדותי את  האישה, הייתה זו המטריושקה וכפי שנקראה בפינו בבושקה (סבתא) .  אותה בובה מופלאה שנפתחת לשבע, שמונה בובות קטנות אחת בתוך השניה. הבובה,  הומאז' (מחווה של כבוד) לאישה הרוסית, החזקה והעמלנית,  נוצרה בשנת 1890 בסדנת אמנות ליד מוסקבה, נהייתה מפורסמת בתערוכה בפריז ומאז הפכה ללהיט עולמי.    הראשונה היא אישה כפרית ובידה תרנגולת. בתוכה הבובה  השנייה, הולכת לשוק ובידה סל. השלישית, זורעת וקוצרת חיטה בשדה ובידה מגל (סמל הקומוניזם). הרביעית כורתת עצים (עבודה של גברים) ובידה גרזן. החמישית ילדה קטנה עם אצבע בפה. השישית תינוקת. והשביעית בובה קטנטנה. כולן חבויות בתוך אישה אחת גדולה, חרוצה וחזקה ששמה מטריושקה  שמחזיקה ומפרנסת את משפחתה.  מאז השתנו הזמנים  ואיתן גם עבודות הנשים.  היום כשאני מסתכלת על בנות ישראל,  איני יכולה שלא להתפעל. איך יתכן שהן הנינות של האישה היהודיה מהגולה זו שבק...

"השהייה בבית בעת מלחמה מזכירה לי את הימים שלאחר הלידה" אמרה לי מישהי. "כל היום מסתובבת בטרנינג, אוכלת בלי הפסקה, וברגע שאני מחליטה להיכנס למקלחת התינוק מתחיל לבכות". ואכן, גם אותי זה משגע. אני מסתובבת בפיג'מה, מנשנשת כל הזמן, ובדיוק כשאני בדרכי לשירותים או למקלחת האזעקה מתחילה. זו כבר הפעם השלישית שאני מסובבת את שעון המים החמים של הדוד. הכי משגע אותי שמישהו שם באיראן לוחץ על כפתור וקובע לי מה ומתי לעשות. מקלחת? לא עכשיו. לאכול? אחר כך. לישון? הצחקת. אז החלטתי לקחת פיקוד. אני מתקלחת לי כעת בנחת כי במקלחת תלוי חלוק מגבת במצב "היכון". אני שותה את הקפה לאט, כי בממ"ד מחכה לי תרמוס עם קפה חם למקרה שלא הספקתי לסיים, ועוגה. יש גם שוקולד קטן במגירה, משקפיים רזרביים ומטען לטלפון למקרה ששכחתי. הממ"ד שלנו הוא חדר שינה לאורחים או ליתר דיוק לנכדים. יש בו צעצועים, משחקי קופסא, ספרי ילדים ועוד. מה חסר? מחשב ואינטרנט. אז מה עושים שם בזמן האזעקות? עשיתי דברים שלא העליתי  על דעתי שאעשה אי פעם.  הבאתי סלסילת כלי תפירה והתחלתי לתקן בגדים שידעתי שממתינים לי בסבלנו...