סיפורים בראש

  את כתיבת הסיפורים התחלתי אחרי השביעי באוקטובר 2023. מאז, בכל ערב שבת, אני מדליקה נרות, אחד צהוב ושניים לבנים, אבל את הפמוטים אינני מנקה. כך הם עומדים כבר שנתיים: מכוסי שעווה ו"דומעים". עד שתסתיים המלחמה וכל החטופים ישובו הביתה. בתקווה שהיום הזה יגיע בקרוב 🙏אמן. חג סוכות שמח! ל כל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת:      ofrazomer.blogspot.com  

בדור שלנו היו שלושה סוגים של סבתות: סבתות בתמונה ממוסגרת על השידה, כאלה שאינן, שניספו בשואה או נותרו הרחק בגולה. סבתא בסלון, שגרה בבית, חלק בלתי נפרד מהמשפחה וישנה על הספה. ו סבתא שגרה בבית סמוך.   סבתי גרה בבית לידנו, דיברה בשפת מולדתה, בעיקר עם הורי והדודים ובקושי תקשרה אתנו הנכדים.  היא נראתה לנו מאוד זקנה,  כשהיינו רואים אותה   רצנו מיד עם כיסא: "סבתא, שבי". והיום... השבוע יצא לי להיות סבתא במשרה מלאה. ההורים טסו לחו"ל, ואנחנו, בעזרת הסבים מהצד השני (שיזכו לחיים ארוכים) ג'ינגלנו:  6:45 השכמה שתיה,  סנדביצ'ים, הסעות לבית הספר, לחוגים לחברים ביישובים שלא הכרנו ובשעות מוזרות. בין לבין הכנתי אוכל לשלושה טורפים (שניים מהם מתבגרים שגם בישלו והכינו בעצמם) קנינו מצרכים, דאגנו למדיח, לרוקן את פח האשפה, לשלוח את הנכדה למחנה צופים ומה לא. 22:00 שינה. אני ישנתי בחדר השינה בקומה השנייה, כך שעליתי וירדתי 14 מדרגות כמה פעמים ביום בשביל משהו שזכרתי או משהו ששכחתי...לפעמים עד שהגעתי למעלה, שכחתי את מה שזכרתי. ושלוש פעמים גם ירדנו בלילה למקלט, כי הייתה אזעקה. החות'ים שלח...

אני לא מתחברת לבקשות ה"סליחה"  בין בן אדם לחברו שצצות כפטריות לפני הגשם ביום כיפור.  פגעת בי, העלבת אותי? אז למה אתה מחכה? תבקש סליחה ודי.  מגיע יום כיפור ואז בום "סליחה" ונמחל לך? למה אני צריכה בכלל לסלוח? אני מעדיפה לשכוח.  מי ששוכח הוא הכי שמח. למעט פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים. קראו לו איתן (שם בדוי) אבל כל הילדים בגן קראו לו "איתן הקקה". הוא דווקא היה ילד נחמד, רזה, עדין, מעט מוזר. פעם אחת, מסכן "ברח" לו, הוא טיפס על עץ ולא רצה לרדת. מאז, דבק בו הכינוי "א יתן הקקה". ה ילדים נטפלו אליו וכל הזמן הציקו לו: "איתן הקקה, איתן הקקה" והוא רק הגיב בחיוך מבויש, עד שבאחת ההפסקות החלו להשליך עליו אבנים. כמו יתר הילדים בגן, גם אני הרמתי אבן מהאדמה והשלכתי לעברו. אבל האבן שלי פגעה לו בול בפוני. הוא נפל והחל שותת דם. הילדים רצו לגן לקרוא לגננת ואני רצתי מבוהלת לכיוון פח האשפה מאבן הצמוד לגדר הגן נכנסתי לתוכו וסגרתי מעלי את המכסה.  שמעתי קולות בהלה, שמעתי צפירות של אמבולנס. בסוף יום הלימודים כשכל הילדים עזבו את הגן יצאתי מפח האשפה והלכתי ...

לפני כמה עשורים נרשמתי לחוג צפרות במכון אבשלום. בסיור הראשון נסענו לראות ציפורים באגם ירוחם. שלוש וחצי שעות "לקח לנו" כדי להגיע. עאלק אגם, שלולית מים דלוחה של סוף הקיץ, הכול מסביב צהוב ויבש, אפילו העיניים צרבו מהמראה. "מטרת העל" של הסיור הייתה לפגוש ציפור גדולה מהודו בשם פורפיריה  שעל פי השמועות נחתה באגם. ירדנו מהאוטובוס מלאי התלהבות, פרקנו ציוד, כיוונו טלסקופים, נעמדנו בתנוחת "הצפר" הידועה, גו כפוף וישבן בולט, והתחלנו להציץ במשקפות. גם אני כיוונתי את הטלסקופ שלי, כל שראיתי היו עשבים שוטים וכמה מעופפים שהתעלפו מרוב חום. בסוף נמאס לי. כמה אפשר? הודעתי למדריכה שאני פורשת, והלכתי לחפש צל מתחת לאחד העצים. בראש התרוצצו לי כבר מחשבות לפרוש מהקורס.  גם הטלסקופ שלי, ממש כמוני, שמט את ראשו. ואז, רגע לפני שעמדנו לעזוב, הצצתי שוב בטלסקופ ומה אני רואה? מול עיני פסע הלוך ושוב תרנגול גדול, נוצותיו כחולות-מבריקות, מקורו אדום וכרבולתו אדומה לוהטת.  איזו התרגשות!  פשוט מדהים!  דווקא אצלי הוא הופיע. קראתי לכולם והם מיהרו להביט בעודי עומדת גאה ומזהירה "לא להזיז, לא לנג...

באחד מהמפגשים בהם השתתפתי התבקשנו לומר במילה אחת מה מסמלת עבורנו המילה "אמא". התשובות לא אחרו לבוא: אהבה,  חיבוק,  נשיקה,  אוכל,  ביטחון. אני בחרתי בשתי מילים: "אמא תראי".  המנחה שאלה מה פירוש  והסברתי, שראיתי ילד מטפס על סולם בגינה. הוא קרא בהתלהבות: "אמא תראי!" ואמא שלו הייתה שקועה בטלפון, הרימה את הראש לשנייה, ואמרה: "יופי, יופי", וחזרה למסך. הילד גלש למטה, ניסה שוב: "אמא תראי!"  והיא שוב, "יופי, חיים שלי, ילד גדול", ושבה מיד לטלפון. והוא המשיך ואז נפל ובכה. ואז אמו קמה "בעצבים" לראות מה קרה. אבל האמת היא ש"אמא תראי" לא ניגמר בגיל הגן.  "אמא תראי" סיימתי כיתה א'. "אמא תראי" בטקס סיום בית ספר. "אמא תראי" זכיתי במדליה. "אמא תראי" עברתי טירונות, סיימתי אוניברסיטה ועוד ועוד. הקריאה הזאת "אמא תראי" היא צורך: להיות נראים, להרגיש שמישהו שמח אתנו, שמה שעשינו באמת חשוב לו. והדגש הוא על "באמת" ושתהיה גאה בנו. ומי אם לא אמא? וגם אבא. וזה לא רק ילדים, ...

הגיע הזמן שתכירו את אוסף החתולים שלי.  בבית שלי מתקיימת כרגע תערוכה של 200-300 חתולים (מי סופר) והאמת לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה.  הם הגיעו אלי אחד אחד.  הראשון, לפני 70 שנה כשהייתי ילדה, שימש פותחן בקבוקים. עמד על שולחן השבת,  עשוי מתכת, יצירה של בית ספר בצלאל  וכשאבא שלי עשה קידוש הוא פתח בעזרת הזנב של החתול את בקבוק היין.  הספר הראשון שקניתי בסטימצקי היה אלבום צילומי חתולים בשחור לבן. התאהבתי בתמונות  ולא יכולתי להניח אותו מידי.  בהמשך, בכל נסיעה לחו"ל הבאתי מזכרת בצורת חתול, וחברים ובני משפחה שנזכרו בי בטיולים שלהם גם הביאו וכנ"ל בימי הולדת. "מה נביא לעפרה?" חתול. בהתחלה עמדו כל החתולים על מדף בסלון עד שלילה אחד כשהיינו מחוץ לבית קיבלנו קריאת טלפון בהולה מבנינו "נכנס שד לבית והוא שובר את כל החתולים!" הסתבר שזה לא שד אלא חתול שחור זר שניכנס לבית, מרוב בהלה השתולל בסלון, טיפס על המדפים, הפיל על הרצפה את המיניאטורות והן התנפצו.  בלית ברירה קניתי ארון עם דלתות זכוכית ולשם הוכנסו ונאספו לאט לאט כל המיניאטורות ואז הגיע גם תורו של ארון שני ...