סיפורים בראש

יש לנו מזל, יש לנו שכנים טובים וזה בהחלט ראוי לציון.  אנחנו גרים בדירת גן בבניין בן חמש קומות. בדל סיגריה לא מושלך לגינה שלנו.  אנחנו מרוצים מהם והם מרוצים מאתנו.  שני פנסיונרים חביבים ושקטים (אנחנו) שגרים בדירה עם גינה גדולה ומטופחת (למי נותנים אגוזים) הרעש היחידי שהם עושים זה לעלות/להוריד את התריסים החשמליים בבוקר כשהם קמים ובלילה כשהם הולכים לישון, ולגרש חתולים פולשים בצעקות "קישטא".  וגם השכנים שלנו יודעים טוב מאוד שיש להם מזל. שלא מתרוצצת להם במקומנו משפחה עם כלב נבחן ושלושה ילדים שמשחקים כדורגל בגינה עם כל החברים שלהם, מארחים כל שבת וחג ועושים על האש. ואף אחד לא יגיד להם מה לעשות כי לשם כך הם קנו דירת גן. אבל האידיליה הזו נסדקה במעט בזמן האחרון בגלל יונים שעשו את צרכיהן על כבלי הכביסה והרחבה שלנו . החלטנו לשים לזה סוף והתקנו גגון שקוף. המתקין אמר שהעיריות מאשרות, העיקר שיהיה שקוף, ובאמת נפטרנו מהבעיה אך צצה בעיה אחרת . השכנה שמעלינו - גברת מבוגרת קטנת קומה, אם היא מתאמצת ומטפסת על שרפרף, מטה את גווה קדימה ומתכופפת למטה היא מצליחה לראות מעבר למעקה הצד...

הקיץ הגיע... חברותיי מספרות שהן "עושות סדר" בארון הבגדים. מטפסות על סולם, שולפות  בגדים מהמדפים העליונים, ממיינות, מקפלות, מכניסות לשקיות גדולות ויאללה  לויצ"ו. ומה עושה הבעל? עוזר? תומך בסולם שלא יתנדנד? לא, מה פתאום. הוא כועס.  "אל תטפסי על הסולם, זה מסוכן!" ומה עושה האישה? מחכה שייצא מהבית – וממשיכה לטפס... והוא צודק.  כי זה מסוכן לטפס על סולם בגילנו. מקרה ראשון: סיפור שלולא קרה לי הייתי בטוחה שאולפני דיסני זה כאן. פעם אחת נכנסתי עם בני (אז תינוק בעגלה) לחנות. המוכרת כיבדת משקל הציבה סולם על הקיר והחלה לטפס. בכל שלב הסולם רעד יותר ויותר.  כשהגיעה לקצה שלפה מהמדף העליון קופסת קרטון  גדולה – איבדה את שיווי משקלה וצנחה על התחת הישר לתוך העגלה של בני! למזלה – היינו שם. חייה ניצלו. ולמזלו של בני, שרק נמעך קלות, כי העגלה הייתה צרה מלהכיל אותה. על לחיו נותרה "צלקת היידלברג" שהתפוגגה עם השנים. (צלקת סייף על הפנים שנחשבה לאות כבוד בדו־קרב של סטודנטים מהמעמד הגבוה בחברה הגרמנית והאוסטרית, והעידה על אומץ וגבורה). מקרה שני:  אני והסולם. התבקשתי להביא לאירוח מ...

 הקיץ קרב ועמו עונת הפירות.  בחנות הירקות צדה את עיני קופסת פלסטיק שקופה ובתוכה שסק. "כמה זה?" שאלתי.   "36 שקל".  "וואו... והענבים?"  "38". "וואהו וואהו". "אחזור בעונה כשהמחירים ירדו ..." אמרתי ויצאתי. למחרת בתי ביקשה שאכין מגש פירות למסיבת יום ההולדת של נכדתי "שיאכלו גם משהו בריא, לא רק ממתקים" . מה לא אעשה בשבילה? חזרתי לחנות.  "נישברת?" חייך המוכר. הנחתי על הדלפק 4 שסק, חצי אבטיח, מלון, 3 קיוי, קלמנטינות,  קופסת תותים...  "מאה שקל ו..."   "קבלה?" ,"לא תודה" עניתי לפני שאתעלף. וזה מחזיר אותי לימי ילדותי. אז לא קנינו פירות! מה פתאום?!  לקנות פירות? מעולם לא! פירות קטפנו, לא קנינו. לכל אחד בחצר היה עץ פרי ולנו במיוחד היה מגרש צמוד לבית בו גדלו עץ רימון ועץ שזיף ועץ אשכוליות ועץ תפוז ועץ קלמנטינות ועץ חבושים ועץ תות ושסק וכמה עצי אורן כמו בשווייץ! עליהם תלה אבי ערסל והיה שוכב בצילם ומקשיב לחדשות שבקעו מטרנזיסטור קטן. הפירות היו קטנים כי אף אחד לא טיפל ולא דישן אבל טעימים ובעיק...

 עברנו דירה מרחובות אל קוטג' בקריית הסביונים שביהוד. בית עם גינה, שתי קומות ,עליית גג עם מרפסת, חדר לכל ילד, חדר עבודה, חדר כביסה – והרבה, הרבה מדרגות. הייתי גאה . במזל ובתזמון טוב לילדים, הצלחנו לקנות בית שתפור למידות המשפחה והכי חשוב –  רוני, בעלי, מגיע במהירות לעבודתו בתל אביב והנסיעה כמעט בלי פקקים! (כשגרנו ברחובות הנס ציונים והראשונים החרוצים תמיד הקדימו אותנו ועשו לנו פקקים איומים.)  כשעברנו האזור כולו עדיין היה אתר בנייה אחד גדול – עם פועלים מהשטחים. אבל ברחוב שלנו הבניה הסתיימה, אפילו הקניון החדש נפתח: סופר גדול, חנויות, בית קולנוע – כל השירותים במרחק הליכה. לקראת יום העצמאות החלטתי לתלות דגל. לא סתם דגל קטן  – רציתי משהו מרשים. נסעתי לבני ברק, למפעל דגלים. המוכר שלף גליל בד באורך 15 מטרים, עם מגן דוד גדול באמצע, שילמתי ארזתי ונסעתי הביתה. בבית חיפשנו חבל כדי לתלות את הדגל  אבל לא מצאנו. במקום, השתמשנו בדילגית של בתי – חבל קפיצה עם שתי ידיות פלסטיק צבעוניות. רוני עלה לגג, קשר את הדילגית לוו, והדגל השתלשל מטה, מתנופף ברוב תפארתו. השכנים, הילדים – כולם באו...

פרק א'- נר ראשון של חנוכה הייתי חיילת צעירה במדים, ערב חורפי אחד של נובמבר 1973, בשלהי מלחמת יום הכיפורים, נכנסתי לבניין מגורים ישן בתל אביב וטיפסתי במדרגות לקומה השלישית. דפקתי על הדלת – אין מענה. צלצלתי בפעמון. הצלצול היה צורמני. "מי זה?" נשמע קול דק ומבוהל מן העבר השני. "זו אני, עפרה. תפתחו לי." אני שומעת פסיעות של נעלי בית קרבות. מישהו מציץ בעינית של הדלת והיא נפתחת לכדי סדק.   "עפרה" אני אומרת, "החברה של רוני." הדלת נפתחת לרווחה. ואני רואה דירה חשוכה ומולי עומדים זוג מבוגרים, עטופים בחלוקי בית. "בואי, בואי, תיכנסי." רוני הוא הבן היחיד שלהם. כבר תקופה ארוכה שהוא משרת בסיני. והם כאן בתל אביב, דואגים, מחכים. "באתי להדליק איתכם  נר ראשון של חנוכה" אני אומרת , ורואה על פניהם הבעה נבוכה ומופתעת. "אה... נכון..." הם ממלמלים, "ח-נוכה היום" הם מדליקים את האור, וממהרים לחפש את החנוכייה, הנרות והגפרורים. "מה הוא מספר?" הם שואלים ועיניהם מלאות דאגה. הם יודעים. לי הוא כותב מכתבים ארוכים, מתגעגע. להם הו...

 חזרנו מחו"ל. פרקנו מזוודות, ועכשיו מתאוששים. אז... מה היה לנו? אילו רק זכינו בנונה, מדריכה מעולה – ולא טיילנו בקאחתי – דיינו. אילו טיילנו רק בקאחתי, ארץ היין והאהבה, ולא המשכנו לטביליסי – דיינו. אילו סיירנו בטביליסי, ולא חגגנו את ליל הסדר – דיינו. אילו חגגנו את ליל הסדר (כהלכתו!) במסעדה סינית, אך לא המשכנו לגודוארי – דיינו. אילו הגענו לגודוארי ולא ראינו שלג – דיינו. אילו ראינו שלג אך לא גלשנו – דיינו. אילו גלשנו ושקענו בשלג – גם אז, דיינו. אילו נתקענו בשלג ולא חזרנו למלון המפנק בטביליסי... או אז – אוי ואבוי! אז כן, היה לנו טיול משפחתי יפה ( 7 מבוגרים 5 מתבגרים וילדה אחת מתוקה) – גם טיילנו, גם חגגנו, וגם כשירדו גשמים  – מצאנו פתרונות. ואנקדוטה אחת קטנה: בשדה התעופה חיכתה לנו הסעה למלון. הנהג – גאורגי נמרץ – לא ידע מילה באנגלית, וגם לא טרח להחזיק שלט. הוא פשוט אסף אותנו ואת שאר הנוסעים כמו שמלקטים עדר כבשים. "ברר... ברר..." – זה מה ששמענו כשהלכנו אחריו גוררים את הטרולים שלנו עד שהגענו לאוטובוס שעל שמשתו התנוסס  השלט: "אופיר טורס". הכנסנו את המזוודות לתא המטען וי...