אנחנו עוד נראה את הימים האחרים

עברנו תקופה קשה. רואים על הפנים של כולם. ואם לא בפנים אז בשיער שהלבין, במשקל או בארון התרופות.  

ופתאום, האירוע הסתיים, הפסקת אש. 

קצב החיים זינק כמו פקק שחולץ מבקבוק שמפניה, מאפס למאה.

הטיסות חזרו, אנשים יצאו לעבודה, תלמידים לבתי הספר, בליינים לבילויים. המסעדות ובתי הקפה שוב התמלאו וגם הפקקים בכבישים חזרו. הטרפת אחזה בכולם. עם ישראל חי. 

ברגע ששמעתי "הפסקת אש" זינקתי לגבעות הכורכר, לטבע שכל כך התגעגעתי. אנחנו עצרנו מלכת אך הוא לא עצר. הפריחה הייתה בשיאה, אפילו השבילים כוסו בפרחים והנמלים פסעו בדרכים חדשות. האוויר היה צלול, השמיים כחולים. איזו הרגשה נהדרת! של חופש ושחרור! 

יום הזיכרון

בשולי הגבעות בתוך חורשה עומדת לה אנדרטה לזכרו של חייל שנפל בלבנון באחת ממלחמות ישראל. מידי שנה  לפני יום הזיכרון אני חורגת ממסלולי הקבוע ומגיעה אליה, מרימה לכלוך פה ושם ומניחה דגל קטן. וכך גם עשיתי היום.

ונזכרתי בערב יום הזיכרון שנת 2020

תקופת הקורונה. 

חשבנו שסוף העולם הגיע. הסתגרנו בבתים, הגפנו תריסים וסגרנו חלונות. פחדנו מהאוויר "הרע" שבחוץ כמו מקרינה ובעיקר מבני אדם. השתבללנו.

למרות זאת, ביום הזיכרון יצאתי.

עטיתי מסכה ויצאתי מהבית עם הדגל לחלוק לו כבוד. צעדתי במהירות, חוץ ממני והצל שלי הרחוב היה ריק לחלוטין. הגעתי לאנדרטה. המקום היה מוזנח. מזמן לא ניקו. הנחתי את הדגל ופרח שקטפתי בדרך, ואספתי (עם כפפות) את הפסולת שמסביב. רק את בדלי הסיגריות הותרתי מפוזרים כדי שמשפחתו תדע שחוץ ממני, עוד אנשים בקרו פה.

ואז, קיבלנו חיסונים והקורונה נעלמה לנו מהחיים והם שבו למסלולם.

הטיסות, בתי הספר, הבילויים, המסעדות, הפקקים.  עם ישראל חי. 

כן, לדאבוננו, זהו מעגל החיים שלנו בשנים האחרונות.

ובכל זאת, בקשה אחת קטנה. הבה נישאר אופטימיים. 

"אנחנו עוד נראה את הימים האחרים".

חג עצמאות שמח

נ.ב.  את הפרחים הכחולים שבתמונה הכינותי בעצמי מקנקלים.

כבר שנים אני מחכה שמכון וולקני יפתח פרח כחול לבן שיפרח בדיוק ביום העצמאות לתפארת מדינת ישראל. 

אני את שלי עשיתי 🙂.

לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת:   ofrazomer.blogspot.com