סיפורים בראש

כל הארץ יפה ופורחת עכשיו והשמורה שלנו בנס ציונה, הכי הכי, אירוסים, כלניות, צבעונים ועוד ועוד.  בואו לבקר! 🌻 אני אוהבת פרחים בשדות, על הגבעות, בהרים, בגינות ועל העצים, רק לא בוואזה. לתקוע זר פרחים באגרטל בעיניי זו התעללות. לא לחינם אחרי מספר ימים מגיעה "הוונדטה" (הנקמה): הם נובלים והמים הופכים עכורים ומסריחים.  היום אפשר ליצור פרחים מלאכותיים שאף עין לא תבחין בחיקוי. ולמי שמתחלחל, פעם גידלו וצדו חיות בשל פרוותם, רק כדי ללבוש את "הדבר האמיתי" שנחשב יקר ערך והיום זה פאסה.  אז למה לגדל פרחים, להשקיע טונות של מים ועבודה ובסוף לזרוק אותם בגועל לפח כשיש תחליפים יפים לא פחות? בטח אתם שואלים מאיפה צמחה אצלי התובנה המוזרה הזו? אז הנה כמה סיפורי פרחים: הפרחים של השכנה כשהייתי ילדה קטנה אמא שלי שלחה אותי מידי יום שישי לשכנה הגברת זקס להביא פרחים לשבת. גברת זקס, אישה נמוכת קומה, טיפחה בגינתה הקטנה ערוגת פרחים בה גדלו, אמנון ותמר, לוע הארי ועוד,  לכל היותר פרחו בה שלושה ארבעה פרחים בעת ובעונה אחת. היא הייתה יוצאת עם מספריים, בגו כפוף הייתה אוחזת בעדינות בגבעול, גוזרת את הפרחים ש...

  כפי שהבנתם רוני אוהב ים, ואני אוהבת יבשה. וכך גם חולקו ימי הטיול שלנו, חצי ים, חצי יבשה. ברגע שירדנו ליבשה ונכנסנו למכונית השכורה הרגשתי כמו פקק שנשלף מבקבוק. חופש. חופש. חופש. בנק המטרות שלי היה גדול, אבל הנהג היה עייף ורצה כבר להגיע למלון. למחרת הכול התחיל לתקתק ולהיות מעניין וכיף, אבל לקרוא על כך? בטח ישעמם אתכם. אז בקיצור: סן דייגו היא עיר נעימה, שקטה ויפה. מזג האוויר בה נפלא. טיילנו בטיילת שלחוף הים, עלינו על סיפון נושאת מטוסים אמריקאית מרשימה, נסענו לחופים שאליהם מגיעים מאות בעלי חיים, אריות ים, כלבי ים, פילי ים ולהקות גדולות של ציפורים. ביקרנו גם בגן החיות הגדול של סן דייגו, שהוא למעשה שמורת טבע. אגב, יחסית לגודלו נותרו בו מעט בעלי חיים, היום המגמה היא לצמצם גני חיות. זהו, נרדמתם? אני לא. אני מאוד אוהבת טבע ובעלי חיים ויכולה לצפות בהם שעות.  אחרי שלושה ימים נסענו מסן דייגו לחברים, ישראלים לשעבר, שגרים בפאלם ספרינגס בדיור מוגן. דיור מוגן? לא מה שחשבתם. אם יש גן עדן עלי אדמות - זה שם. אמנם הנשים והגברים מסתובבים בבגדים, אבל לא אתפלא אם יום אחד אראה אותם מכוסים בעלי תאנה...

אז למה לא נתנו לי להיכנס לארה"ב, או יותר נכון, למה עוכבתי לחקירה?  אינני יודעת, אני רק משערת. בעוונותיי הרבים, לפני הרבה הרבה הרבה שנים. טרום איומיי איראן וטרום שטף הדרכונים הפורטוגלים, הרומנים, הפולנים ועוד, הוצאתי דרכון גרמני.  בני סיים את שירותו הצבאי והודיע לנו שהוא עומד לטוס ליפן למכור תמונות על המדרכות ליפנים שיכורים ולעשות הרבה כסף. בדיוק באותה עת ליפנים הייתה תוכנית אחרת. למגר את התופעה. הם פשטו על הרחובות, תפסו את כל העבריינים והכניסו אותם לכלא, פרט לתיירים הגרמנים. חבריהם ממלחמת העולם השנייה. "לא, אתה לא נוסע" אמרתי. "כן, אני כן נוסע" הוא אמר. "לא, אתה לא נוסע" חזרתי על דבריי "כן, אני כן נוסע" הוא התעקש. "אז תעשה דרכון גרמני!" נפלט לי. למחרת קבעתי תור לשגרירות הגרמנית, וכשבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי עומדת בפיק ברכיים מול דלת השגרירות. בשעה 9:00 בדיוק הדלת נפתחה.   "פראו זומר?" "אני" אמרתי וצעדתי שלושה צעדים קדימה. מאחורי הדלפק ישבה אישה בלונדינית, כצפוי, בשיער קצר. בטח סבא שלה היה... "עברית, אנגלית...

כמה "אכזרית" אני יכולה להיות. היום ט"ו בשבט חג האילנות ואני במקום לנטוע עצים, גזמתי אותם. העצים בגינה שלנו האמירו לשחקים וכבר היוו סכנה של ממש בסופות. עם בוקר הגיע גל הגוזם מלווה בעוזר תאילנדי חרוץ. מיד טיפס כמו טרזן על העצים רק שבמקום סכין החזיק משור חשמלי. התאילנדי אסף את הענפים, ערם אותם לערמה והוביל אל המדרכה שברחוב. שלוש ערמות ענקיות של גזם! ו"כל שנותר לי" היה לנקות את הגינה. עוד ארבע שעות עבודה בהתנדבות. וזה הזכיר לי סיפור מימי ילדותי. בחצר שלנו עמד עץ תות גבוה ורחב עלים שניטע לכבוד הולדתו של אחי.  כל קיץ היה נותן שפע של פירות אדומים.  אמא שלי הייתה מכינה מהם קומפוט טעים, אנחנו הילדים טיפסנו על ענפיו ופולי התרנגולת הייתה ממתינה למטה במקור פעור אולי תות בשל יצנח לפיה. בסוף עונת הפרי העץ הותיר אחריו לכלוך רב על האדמה ועליו החלו לנשור. ואז, בלי שום התראה מוקדמת אבא שלי ז"ל היה נתקף לפתע אמביציה,  יוצא  מהבית, מביא סולם, לוקח משור, מזמרה ומספריים גדולים מהמחסן וקורא לי. משעין את הסולם על העץ, מטפס ומתחיל לנסר. "עפרה, מזמרה" "עכשיו משור...