סיפורים מאמריקה - גן עדן זה שם
כפי שהבנתם רוני אוהב ים, ואני אוהבת יבשה. וכך גם חולקו ימי הטיול שלנו, חצי ים, חצי יבשה.
ברגע שירדנו ליבשה ונכנסנו למכונית השכורה הרגשתי כמו פקק שנשלף מבקבוק.
חופש. חופש. חופש.
בנק המטרות שלי היה גדול, אבל הנהג היה עייף ורצה כבר להגיע למלון.
למחרת הכול התחיל לתקתק ולהיות מעניין וכיף, אבל לקרוא על כך? בטח ישעמם אתכם.
אז בקיצור:
סן דייגו היא עיר נעימה, שקטה ויפה. מזג האוויר בה נפלא.
טיילנו בטיילת שלחוף הים, עלינו על סיפון נושאת מטוסים אמריקאית מרשימה,
נסענו לחופים שאליהם מגיעים מאות בעלי חיים, אריות ים, כלבי ים, פילי ים ולהקות גדולות של ציפורים.
ביקרנו גם בגן החיות הגדול של סן דייגו, שהוא למעשה שמורת טבע. אגב, יחסית לגודלו נותרו בו מעט בעלי חיים, היום המגמה היא לצמצם גני חיות.
זהו, נרדמתם? אני לא. אני מאוד אוהבת טבע ובעלי חיים ויכולה לצפות בהם שעות.
אחרי שלושה ימים נסענו מסן דייגו לחברים, ישראלים לשעבר, שגרים בפאלם ספרינגס בדיור מוגן.
דיור מוגן? לא מה שחשבתם.
אם יש גן עדן עלי אדמות - זה שם.
אמנם הנשים והגברים מסתובבים בבגדים, אבל לא אתפלא אם יום אחד אראה אותם מכוסים בעלי תאנה.
לא אכביר במילים על יופיו של המקום. בגדול: מחסום עם שומר בכניסה, בתים פרטיים בדגם אחיד סביב נווה מדבר מלאכותי שבמרכזו אגם, מזרקה ודקלים, מגרשי ספורט, אולם מופעים מהודר, בריכת שחיה ועוד. ורשת כבישים ושבילי אופניים שמחברים בין הכל להכל.
כל מה שנותר לדיירים לעשות הוא לקום בבוקר ולשאול את עצמם "לאיזה בילויי אלך היום?"
טניס, ברידג', ספורט, חוגים, קולנוע, ולהחליט בין לבין באיזו מסעדה יאכלו .
רשאים להירשם למקום אנשים שגילם מעל 55 או לפחות אחד מבני הזוג מעל- 55 .
(אפשר להגיע גם עם פרגית צעירה, רק מה היא תעשה שם?)
המחיר דומה לדיור מוגן יוקרתי בישראל, אלא שכאן מדובר ברכישה ממשית של בית בטאבו.
כולם מסתובבים שם מחויכים, אדיבים, מברכים איש את רעהו לשלום.
בקיצור, חלום של מקום.
חברינו הלינו אותנו בביתם היפה וארחו ברוחב לב. ואנחנו סיפרנו להם מה קורה בארץ, מה שלום החברים הישנים ורעננו להם את מלאי המילים בשפה העברית.
גם הדגמנו להם באופן מעשי כיצד מתנהלת שיחה בישראל, בעיקר בערוצי הטלוויזיה.
מתפרצים אחד לדברי השני אבל לא צריך להתרגז או להיעלב מכך.
כי כל המטרה בשיחה שלנו היא להפגין נוכחות, לדבר ולהשמיע את קולך כמה שיותר ברור וחזק ולא רק להקשיב ולהקשיב ולמות משעמום עד שההוא מסיים ובינתיים שכחת מה רצית להגיד.
הם הקשיבו בסבלנות, הזדעזעו אבל אחר כך התרגלו.
כעבור שלושה ימים נפרדנו לשלום ונסענו לשדה התעופה של לוס אנג'לס.
בתור לטיסה ארצה, לא היינו חלילה לבד.
יחד אתנו היה כל עם ישראל. מבוגרים וילדים, חילונים ודתיים, גבוהים ונמוכים שמנים ורזים, ערב רב, נושאים הרבה מזוודות, תרמילים ושקיות.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. בחסדי שמיים כבר נגיע.
התור לא היה רק לאורך, הוא היה גם לרוחב וגם מהצד.
להבדיל מהתור שהיה לידנו לשטוקהולם. שם עמדו בסדר מופתי אחד אחרי השני ובדממה.
ועמד שם חב״דניק אחד עם מבטא אמריקאי שפנה לרוני:
“אחשלי, בוא תניח תפילין”.
“אחשלי”, עניתי לו “בוא תניח כומתה ואחר כך נדבר על תפילין”.
הסברתי לו מהי כומתה ולמה חשוב שיתגייס. הוא נענע בראשו בהסכמה. הנה, גם אני עשיתי מצווה.
לצאת מאמריקה קל יותר מלהיכנס אליה.
העלייה למטוס הייתה מהירה:
שקילת מזוודות, בדיקה ביטחונית (נאלצתי לשתות שני בקבוקי מים שהיו בתרמיל) בדיקת דרכונים ויאללה תעופו מפה לארצכם המטורללת, או כמו שמתארים אותה בתנ"ך שלכם: “ארץ זבת חלב ודבש”.
אגב, אתם הרי כאלה חכמים איך נתתם שיסדרו אתכם ככה? חלב ודבש קיבלתם?...חה חה חה
המטוס היה מלא עד אפס מקום, הדיילות דיברו בעברית, כבר הרגשנו בבית.
טסנו כארבע עשרה שעות עד שסוף סוף שמענו את המשפט שלו ייחלנו...
"מתכוננים לנחיתה, ליישר כיסאות, כל הנוסעים מתבקשים להדק חגורות!"
האורות כבים...
גלגלי המטוס נוגעים בקרקע...הגענו לישראל!
👏👏👏מחיאות כפיים סוערות.
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת: ofrazomer.blogspot.com