דבר אלי בפרחים
כל הארץ יפה ופורחת עכשיו והשמורה שלנו בנס ציונה, הכי הכי, אירוסים, כלניות, צבעונים ועוד ועוד. בואו לבקר!🌻
אני אוהבת פרחים בשדות, על הגבעות, בהרים, בגינות ועל העצים, רק לא בוואזה. לתקוע זר פרחים באגרטל בעיניי זו התעללות. לא לחינם אחרי מספר ימים מגיעה "הוונדטה" (הנקמה): הם נובלים והמים הופכים עכורים ומסריחים.
היום אפשר ליצור פרחים מלאכותיים שאף עין לא תבחין בחיקוי. ולמי שמתחלחל, פעם גידלו וצדו חיות בשל פרוותם, רק כדי ללבוש את "הדבר האמיתי" שנחשב יקר ערך והיום זה פאסה.
אז למה לגדל פרחים, להשקיע טונות של מים ועבודה ובסוף לזרוק אותם בגועל לפח כשיש תחליפים יפים לא פחות?
בטח אתם שואלים מאיפה צמחה אצלי התובנה המוזרה הזו?
אז הנה כמה סיפורי פרחים:
הפרחים של השכנה
כשהייתי ילדה קטנה אמא שלי שלחה אותי מידי יום שישי לשכנה הגברת זקס להביא פרחים לשבת. גברת זקס, אישה נמוכת קומה, טיפחה בגינתה הקטנה ערוגת פרחים בה גדלו, אמנון ותמר, לוע הארי ועוד, לכל היותר פרחו בה שלושה ארבעה פרחים בעת ובעונה אחת. היא הייתה יוצאת עם מספריים, בגו כפוף הייתה אוחזת בעדינות בגבעול, גוזרת את הפרחים שטיפחה ומוסרת לי. מעולם לא אמרה לא. ריחמתי על הפרחים. הם היו כל כך יפים בגינה!
הפרחים של גברת זקס הוכנסו לתוך וואזה עם מים, יפים וזקופים קשטו את שולחן השבת עליו הייתה מונחת מפה לבנה. ביום ראשון הם כבר נבלו וביום שני כבר מצאו את דרכם אל הפח. וחוזר חלילה.
גינת "הפלסטיק"
יום אחד החלטתי לעשות מעשה. ניקיתי פינה מוזנחת בין שני השבילים ליד הבית, ניכשתי עשבים, עדרתי גרפתי ושתלתי בה את פרחי הפלסטיק שעמדו בכד נחושת על מדף בסלון. שלושה נרקיסים. בעיני זה היה יפה.
כשהורי חזרו מעבודתם, הם הביטו וצחקו. מן הסתם על תמימותי.
אמא תלשה את ה"נרקיסים" והחזירה אותם כלאחר כבוד למקומם בסלון.
החייל והכלניות
באחד מימי שישי נסענו עם הורי בכביש תל נוף - רחובות. לפנינו נסעה משאית עם חיילים שיצאו מהבסיס לשבת. מרחוק ראינו את אחד החיילים מחזיק בידיו זר כלניות (עוד היה מותר לקטוף).
"זה הבן שלי!" אמרה אמא בוודאות, עקבנו אחרי המשאית וכשהתקרבנו, אורו פניה, זה אכן היה אחי הבכור, המשאית עצרה, אחי קפץ ממנה, נכנס לאוטו שלנו, וכולנו פצחנו בשיר "כלניות" של שושנה דמארי עד שהגענו הביתה. גם הכלניות הללו מצאו את דרכן אל הפח, כאשר החלו להשיר את עלי הכותרת האדומים שלהן, עלעל אחר עלעל, על מפת השולחן הלבּנה.
העציץ הנצחי
כשביקרנו את רוזיקה, אמא של רוני בדיור המוגן תמיד עמד במרכז השולחן בחדרה עציץ יפה ופורח. ידעתי שהיא לא מבינה בגננות אז שאלתי אותה איך היא מגדלת ומטפחת את הפרחים בעציץ כל כך יפה?
"מה זאת אומרת איך? כל פעם כשאתם באים אני זורקת את העציץ הישן וקונה חדש במשתלה למטה, עשר שקל"
בגננות היא אולי לא הבינה אבל ביופי כן.
אז אם בכל זאת בא לכם להביא לי פרחים💐, מספיק שתביאו לי מצדי הדרכים או השדות זר של חרציות ריחניות ותוסיפו גם שוקולד עם אגוזים, שאראה שהשקעתם.🙂
נ.ב. רוזיקה, מאוד אהבה את הצבע האדום. פרחים אדומים, שפתון אדום, צעיף אדום, ואמרה לי ללבוש תמיד משהו אדום. וכך עשיתי תמיד, כשביקרתי אותה.
בדיעבד גיליתי (בתערוכה "גיבורות" בחולון) שאדולף היטלר סלד מאיפור בולט ובמיוחד משפתון אדום שנחשב בעיניו סמל לניוון מערבי. נשות אמריקה התריסו נגדו בליפסטיק אדום, נשיות וכוח יחד.
גם רוזיקה אולי בלי לדעת נהגה כך, והיו לה סיבות מוצדקות בהחלט.
