סיפורים בראש

" אם אתה יוצא בדרך לאיתקה, בקש כי יארך מסעך מאוד, שופע הרפתקאות... וכאשר תשוב רב-ניסיון, אז תבין מהי איתקה..  כמו אודיסאוס מהמיתולוגיה היוונית, ששב לאי איתקה לאחר מסע ארוך ורווי הרפתקאות – קיקלופים, סירנות ושלל תלאות – גם אני חוויתי כמה מסעות "שופעי הרפתקאות" הרחק ממולדתי ושבתי בשלום... לאוטובוס. הטיול לסיני הייתי סטודנטית לגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. הטיול היה לסיני, כששיאו טיפוס על הר סיני. רציתי להיראות במיטבי ולכן קניתי מכנסי ג'ינס אופנתיים פדלפון (מתרחבים כלפי מטה כמו פעמון) ומגפיים עם עקב נמוך. הגענו להר סיני בערב היום הראשון, והתוכנית הייתה לטפס עליו ב-4:00 לפנות בוקר כדי להספיק ולראות את הזריחה. עצרנו במנזר סנטה קתרינה ושם ערכנו ביקור בחדר גדול מלא גולגולות של נזירים (אַולי גם של מטיילים שהלכו לאיבוד?) מונחות על מדפים זו לצד זו. למה הם שומרים אותם בצורה כזו? והיכן מוטמנים שאר חלקי הגוף? השד יודע.   "Sic transit gloria mundi" —כך חולפת תהילת העולם. ארוחת הערב, תפוחי אדמה שרופים,  הוגשה למרגלות ההר סביב למדורה ואני לגמתי גם כמה כוסות קפה שחור. כשהגיעה ...

בכל יום ראשון אני מסדרת את "ארגונית" הכדורים שלי—כדורים לבוקר, כדור לצהריים וכדורים ללילה. ובין לבין, עוד כל מיני ויטמינים... כשאני רואה את הקופסאות מתרוקנות, אני פשוט לא מאמינה. כמה כדורים?! אני הרי מרגישה מצוין, אז בשביל מה כל השטויות האלה? אני נזכרת בארונית עם המפתח הנעולה בסלון, זו שהייתה מלאה בכדורים שאבי נטל. שנים הוא סבל מכאבי לב ובטן. הוא נדד מרופא לרופא, ואפילו חיפש מזור לכאביו בחו"ל. כל אחד מהם רשם לו עוד כדור ועוד כדור. היו לו כדורים לצרבת, כדורים ללב, כדורים לבטן, לסוכרת, כדורי שינה ועוד ... כולם צבעוניים, חמודים,  נראים כמו סוכריות קטנות בתוך שקיות לבנות של קופת החולים. על כל שקית היה קשקוש בלתי קריא של הרוקח, שרשם את שם התרופה. אבי, יקה שעלה מגרמניה, איש חכם וחרוץ, סבל מהגוף שבגד בו. היה לו קשה לעבוד, קשה לטפס במדרגות, ובעיקר—קשה היה לו לישון בלילה ובבוקר קם עייף.  לא אחת הסתובב כמו נפוליאון, ידו הימנית מונחת על חזהו, על ליבו הכואב. מותש, עייף וכועס. "גברת," שאל הרופא "בעלך נוחר?" "כן," השיבה אימי, "חזק מאוד!" הרופא, ...

זהו, הסתיים הקרוז המפנק.  שבועיים של טיולים, הנאה ואוכל טוב. שבועיים שקראו לי  "מיסיס זומר", "מאדאם", "מא'ם". הרגשתי כאילו אני בסרט "חלף עם הרוח" רק שבמקום הכושית השמנה פנתה אליי פיליפינית קטנה. "ווט דו יו וונט, מאדאם? קופי?"  ומיד רצה להביא גם חלב.  לקח לי זמן להתרגל לזה שכך היא פונה אליי זה מחניף ומחמיא וזה חלק מעיסקת הקרוז "הכול כלול כולל שירות".   גם מעט צרם לי "לפנק לפנק כל הזמן לפנק" אבל בהמשך "לדברים טובים" מתרגלים .   " ?Hou are you today Mrs zomer" ויש גם את  המחוות הקטנות שהן חלק מתרבות המזרח – הרכנת הראש בפני מי שלכאורה חשוב יותר. נו באמת? אני? Mrs zomer? עוד כמה שעות ננחת בנמל התעופה ונהיה בבית. השעון יצלצל "חצות" וסינדרלה תחזור לנס ציונה ותהפוך להיות שוב משרתת. ס -ידורים ק -ניות ס -פונג'ה.   נ. ב. תמיד סיקרן אותי, לוא הייתי חיה לפני 200 שנה האם הייתי בין "האדונים" או "המשרתים"? מה שבטוח, לא הייתי עצמאית (אף אישה לא הייתה) או משכילה, או נוהגת באוטו...

 טיולים הם כמו בושם. נעים וכיף עד שמתפוגג. פעם עוד עלעלנו באלבומים אבל כעת אני מעדיפה פחות לצלם ( בלי "תעמדי פה", "תעמוד שם" "תחייכי") מעדיפה לשמר את הרגע ולא מבעד לעדשת המצלמה. איך בכל זאת זוכרים?  בעיקר אם קרתה פאשלה או סכנה שיצאתם ממנה בשלום.  את זה המוח שלנו  אבולוציונית בוחר לזכור.  אמנם טרם הסתיים הטיול, אבל כבר כעת אני יכולה לומר שהטיול יפה, נינוח, נופים מעניינים (חלקם כבר פגשנו בעבר הרחוק) . ביקרנו בסינגפור, תאילנד, קמבודיה, מחר נעגון בויטנאם ולסיום נמריא מהונג קונג) .  וכשנחזור בשלום  בריאים ושמחים כנראה שאשכח כמעט הכול. בכל זאת פאשלה אחת קטנה: "עליתי לקומה האחרונה במלון להשקיף על הנוף של סינגפור ולראות את  בריכת "האין סוף".   השעה הייתה 11:29 בלילה והבריכה  כבר לא הייתה פעילה וחשוכה. "איפה הבריכה?" שאלתי את הברמן שעמד בבר וחיכה כבר שאסתלק כי הוא עוד דקה סוגר.  אבל אני התעקשתי ואמרתי לו  "אולי מחר אלך לשחות,  ואני רוצה לבדוק קודם!"  והוא הצביע לכיוון מסוים ואני הלכתי לשם.    הדרך הייתה חשוכה...

 עשיר גדול, שהיה לו הכול—כסף, רכוש, כבוד—שוטט יום אחד בבזאר הססגוני של איסטנבול. בין הדוכנים העמוסים כל טוב, נעצר לפתע מול חלון ראווה מוזר, שבו ניצבה עין גדולה. סקרנותו התעוררה, והוא נכנס לחנות ושאל את המוכר: "כמה עולה העין הזאת?" המוכר, מבלי לומר מילה, שלף מאזניים ישנות, הניח את העין על אחת מצלחות המשקל ואמר: "הנח מטבעות זהב בצלחת השנייה, עד שהמאזניים יתאזנו." האיש הניח מטבע. המאזניים לא זזו. הוא הוסיף עוד מטבע ועוד אחד, אך מחט השקילה נותרה קפואה במקומה. הערימה הלכה וגדלה, והוא המשיך להניח מטבעות בזה אחר זה, אך לשווא. באותו רגע חלף בסמטה חברו הטוב. כשראה את המחזה, קרא לעברו: "מה אתה עושה?!" החבר נכנס לחנות, הסיר את כל מטבעות הזהב מהמאזניים, שלף מכיסו מטפחת פשוטה, כיסה את העין, ואז הניח מטבע זהב יחיד על צלחת המשקל. והנה, פלא: המאזניים התאזנו! העשיר ההמום פנה אל חברו ושאל: "איך זה ייתכן?!" החבר חייך והשיב: "עין—כל מה שהיא רואה, היא רוצה." --- ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי אנחנו בקרוז במזרח. מלון צף. לא צריך להחליף חדר כל יום, האתרים יפ...