איתקה
"אם אתה יוצא בדרך לאיתקה, בקש כי יארך מסעך מאוד, שופע הרפתקאות... וכאשר תשוב רב-ניסיון, אז תבין מהי איתקה..
כמו אודיסאוס מהמיתולוגיה היוונית, ששב לאי איתקה לאחר מסע ארוך ורווי הרפתקאות – קיקלופים, סירנות ושלל תלאות – גם אני חוויתי כמה מסעות "שופעי הרפתקאות" הרחק ממולדתי ושבתי בשלום... לאוטובוס.
הטיול לסיני
הייתי סטודנטית לגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה.
הטיול היה לסיני, כששיאו טיפוס על הר סיני.
רציתי להיראות במיטבי ולכן קניתי מכנסי ג'ינס אופנתיים פדלפון (מתרחבים כלפי מטה כמו פעמון) ומגפיים עם עקב נמוך.
הגענו להר סיני בערב היום הראשון, והתוכנית הייתה לטפס עליו ב-4:00 לפנות בוקר כדי להספיק ולראות את הזריחה.
עצרנו במנזר סנטה קתרינה ושם ערכנו ביקור בחדר גדול מלא גולגולות של נזירים (אַולי גם של מטיילים שהלכו לאיבוד?) מונחות על מדפים זו לצד זו. למה הם שומרים אותם בצורה כזו? והיכן מוטמנים שאר חלקי הגוף? השד יודע.
"Sic transit gloria mundi"
—כך חולפת תהילת העולם.
ארוחת הערב, תפוחי אדמה שרופים, הוגשה למרגלות ההר סביב למדורה ואני לגמתי גם כמה כוסות קפה שחור. כשהגיעה העת לישון, לא הצלחתי להירדם.
בארבע בבוקר, לפי התוכנית, התחלנו לטפס בחשכה על ההר. מכנסי הג'ינס התחילו להתהדק על ירכיי, ובקושי יכולתי להרים רגל. לקחתי אולר ממישהו (אז לכל הבנים היּו אולרים) ופרמתי את התפרים לאורך המכנסיים. ארבע כנפות המכנס התנופפו לכל עבר.
כשהגענו לראש ההר, התיישבנו מול אסטלת אבן גדולה, בדיוק כשהשמש התחילה לזרוח במלוא הדרה. המחזה היה אחד המרהיבים שראיתי בחיי: הר סיני העצום והגבוה עם סלעי הבזלת השחורים שלו ניצנץ והבריק, וסביבו, עד האופק, הרים נמוכים יותר בצבעים שונים – אכן מחזה שמימי.
המרצה התחיל להסביר על הגאומורפולוגייה של האיזור "הר סיני מורכב ממספר סלעים מגמתיים..." ועיניי נעצמו מרוב עייפות. כדי לא להביך אותו, קמתי ממקומי, עברתי לצד השני של האסטלה, הנחתי את התרמיל והכובע למראשותיי ו...נרדמתי.
כעבור זמן כשהתעוררתי, גיליתי שאני לבד. "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור" (ח.נ. ביאליק - לבדי) רועה בדואי חסר שיניים הביט בי בשביל ממול, מחייך ותוהה מי זו ה"טליה" הטועה שהלכה לאיבוד.
אספתי את חפציי והתחלתי לרדת מההר כשרצועות מכנסיי מתעופפים לכל עבר. חשתי את עיני הבדואי נעוצות בגבי. במקום 2 לוחות הברית תפסתי שתי אבנים רגילות למקרה שהבדואי יחליט להפוך את עורו.
לאחר מספר דקות הליכה ראיתי את האוטובוס רחוק רחוק בתחתית ההר ממתין ואת הבדואי קרוב ... התחלתי לנופף בידיי, לצעוק ולרוץ ...הגעתי לאוטובוס. תשושה ורצוצה טיפסתי במדרגות וכל הדרך עד הספסל האחורי "חטפתי" מכולם "מקלחת".
והבדואי? בטח תהה "לאן נעלמה הטליה הפועה?"
הטיול למצריים.
אבי בננו אהב מגיל צעיר היסטוריה. הכיר מפות גאוגרפיות והיסטוריות על בוריין. כשהיה בכיתה ד' קרא את הספר "מורשת" של אבא אבן ותיקן לו כמה שגיאות. כמו כן היה לו אוסף מטבעות מרשים שירש מרוני.
בגיל 13, הוא ויתר על חגיגת בר מצווה באולמי "בונבון" לטובת טיול למצרים. השלום בין שתי המדינות עדיין היה בשיא פריחתו, בחופשת חנוכה ( 1989) יצאנו הוא ואני לטיול מאורגן למצריים. רוני לא רצה להצטרף. הוא אמר שלמצריים הוא מגיע רק עם טנק.
כולם ברכו אותנו שנהנה, וסבתא שלו הדאגנית (אמא של רוני) אמרה לי בלחש: "תשמרי עליו".
"בודאי" עניתי " אין לך מה לדאוג" וליבי החסיר פעימה כאילו צפה לבאות.
אחרי נסיעה של יום באוטובוס הגענו לקהיר, התמקמנו במלון מרשים במיוחד בסגנון קולוניאלי. הטיול התחיל בסיור בקהיר ובשייט על הנילוס ולמחרת ביקרנו בפירמידות.
ממש לפני הירידה מהאוטובוס, כשהבטתי מהחלון וראיתי אלפי תיירים מציפים את המקום, אני, "המבוגר האחראי" , שאלתי את המדריכה מה קורה אם מישהו הולך לאיבוד. המדריכה השיבה מה שהשיבה: "ניפגשים בתחנת הרכבת של קהיר, רציף..."
אבל אני... אני לא הקשבתי. אני הרי אף פעם לא הולכת לאיבוד. אני תמיד זוכרת בדיוק איפה חנה האוטובוס.
הביקור היה מדהים. במיוחד הספינקס שהוא שילוב של אריה/חתול עם ראש פרעה.
ממש לפני היציאה מהמתחם העצום ישב רוכל עם מטבעות עתיקים. רציתי להפתיע את אבי במטבע "חדש" לאוסף ואמרתי לו: "לך עם הקבוצה, אני רוצה לעשות לך הפתעה , אני כבר אגיע" והוא הלך.
קניתי מטבע גדול שנראה עתיק כמו שאבן הזכוכית בטבעת שלי נראית יהלום אמיתי והתקדמתי לכיוון מגרש החניה למקום שזכרתי שהאוטובוס חנה. אבל... האוטובוס לא היה שם. הם נסעו. נעלמו.
המתנתי והמתנתי. זכרתי שהמדריכה אמרה משהו על "תחנת רכבת... רציף..." אבל מי זוכר? איך בכלל מגיעים לשם?
לאט לאט, מיליוני התיירים עזבו את המקום, ואני נותרתי לבדי באמצע שום מקום. הארנק עם הכסף והדרכונים עלי, עומדת בלילה לבד במגרש חניה עצום וריק בקהיר.
נהגי מוניות החלו להסתובב סביבי ולשאול לאן אני צריכה, חלקם עם רמיזות שלא השאירו ספק לכוונותיהם.
הרגשתי איך לחץ הדם והדופק שלי עולים, הייתי בטוחה שאני עומדת לפני התקף לב.
ואז בחשכה ראיתי אותם. זוג פנסי אוטובוס בוהקים דוהרים לעברי.
התברר שכולם אחרי הביקור בפירמידות עלו על האוטובוס (חוץ ממני) ונסעו לאכול במסעדה ואחר כך עשו קצת "שופינג" וכל זאת כדי להעביר את הזמן עד לנסיעה ברכבת הּלילה מקהיר לאבו סימבל.
רק כשסיימו את כל הסידורים הבחינה המדריכה שאבי לבד ואני חסרה.
ואבי? הוא היה בטוח שאני מכינה לו "הפתעה".
בהחלט חתיכת ה-פ-ת-ע-ה!
"מהר מהר תעלי!! אנחנו מאחרים!" צעקה לעברי המדריכה.
איזה מזל שחיכיתי להם במקום ולא נסעתי בעצמי לתחנת הרכבת בקהיר על מיליוני רציפיה ונוסעיה. בחיים לא הייתי פוגשת אותם.
נזכרתי בדבריה של חמותי: "תשמרי עליו".
עליו לשמור? על עצמי הייתי צריכה לשמור!
--------------------
לסיכום :
נהנינו מאוד מהטיול ומצריים העתיקה השאירה עלינו רושם עז. מי צריך אולמי "בונבון" כשיש כאלה חוויות. (-:
והמטבע? כמו הטיולים, יש לו שני צדדים.
העיקר, שהסוף טוב .
