עין - כל מה שרואה, רוצה.
עשיר גדול, שהיה לו הכול—כסף, רכוש, כבוד—שוטט יום אחד בבזאר הססגוני של איסטנבול. בין הדוכנים העמוסים כל טוב, נעצר לפתע מול חלון ראווה מוזר, שבו ניצבה עין גדולה.
סקרנותו התעוררה, והוא נכנס לחנות ושאל את המוכר:
"כמה עולה העין הזאת?"
המוכר, מבלי לומר מילה, שלף מאזניים ישנות, הניח את העין על אחת מצלחות המשקל ואמר:
"הנח מטבעות זהב בצלחת השנייה, עד שהמאזניים יתאזנו."
האיש הניח מטבע. המאזניים לא זזו. הוא הוסיף עוד מטבע ועוד אחד, אך מחט השקילה נותרה קפואה במקומה. הערימה הלכה וגדלה, והוא המשיך להניח מטבעות בזה אחר זה, אך לשווא.
באותו רגע חלף בסמטה חברו הטוב. כשראה את המחזה, קרא לעברו:
"מה אתה עושה?!"
החבר נכנס לחנות, הסיר את כל מטבעות הזהב מהמאזניים, שלף מכיסו מטפחת פשוטה, כיסה את העין, ואז הניח מטבע זהב יחיד על צלחת המשקל.
והנה, פלא: המאזניים התאזנו!
העשיר ההמום פנה אל חברו ושאל:
"איך זה ייתכן?!"
החבר חייך והשיב:
"עין—כל מה שהיא רואה, היא רוצה."
---
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
כי אנחנו בקרוז במזרח. מלון צף. לא צריך להחליף חדר כל יום, האתרים יפים, המדריך מעולה, והקבוצה טובה, אבל...
כמה שלא אנסה להתאפק—זה בלתי אפשרי!
ואני מתכוונת לזלילה הגדולה.
אתה עולה לקרוז בתור נוסע, ויורד בתור מטען.
במהלך ההפלגה, האונייה מציעה שפע בלתי מוגבל של מאכלים מפתים, מגשים עצומים שהוכנו על ידי טבחים מסתוריים שעולים מבטן האונייה וממלאים את הדוכנים והמקררים. ואני ושכמותי לא עומדים בפיתוי.
לוקחת צלחת ועוד צלחת..
"הראש אומר: את לא צריכה את זה!"
אבל העיניים רואות, הידיים נשלחות, והפה אוכל.
וכשמגיעם לקינוחים עוד יותר קשה לוותר.
כי עין—כל מה שהיא רואה, רוצה.
וכל מה שצריך זה רק לעצום אותה.
ולא רק לאוכל...
