סיפורים בראש

אין באמת סיבה מיוחדת להגיע למיאמי, אלא אם כן מתכננים לצאת לקרוז או להיכנס לדיור מוגן יוקרתי לגיל הזהב. נמל מיאמי הוא אחד מנמלי הקרוזים הגדולים והעמוסים בעולם, עם יציאות יומיות של מספר רב של אוניות. בחלק מהימים עוגנות בנמל עד עשר אוניות בו זמנית.  אני מניחה שחלק מכם כבר הפליגו באוניית קרוז וחלק מכם רק מדמיינים איך זה נראה. אני עשיתי גם את זה וגם את זה. המסלול על המפה היה מרשים: מיאמי, ארובה, תעלת פנמה, קוסטה ריקה, מקסיקו ולוס אנג'לס. בדמיוני ראיתי את עצמי יושבת במרפסת, מולי מפרצים כחולים, הרים, ג'ונגלים ירוקים, קופים ואינדיאנים מנופפים לי לשלום. במציאות האוניה התרחקה מקו החוף, ומה שראינו היה ים. ועוד ים. ועוד ים. אוקיאנוס אחד עצום מאופק לאופק. קיבלנו חדר נאה בקומה שמונה, שבדיעבד התגלה כבחירה מצוינת. החדר היה כמעט האחרון במסדרון, בעוד שחדר האוכל, המסעדות והתיאטרון היו בקצה השני. כל יציאה מהחדר דרשה כושר. עשרים דקות הליכה לפחות, הלוך וחזור.  רוני תמיד הלך ראשון. לי לקח קצת יותר זמן עד שסיימתי להתלבש להסתרק להתאפר ולהניח את הכתר על הראש  👸🏻 . מיד עם ההגעה רצנו לאכול ואחר כך...

סוף ה סיפור הקודם: הגענו הביתה וצנחתי על המיטה לא לפני ש... הלכתי לגינה, אספתי לימונים שנפלו, הרמתי עציץ שנשבר, צמח שנבל, ענפים שקרסו בגלל הרוחות וביקשתי מהם סליחה. בבית, "מגעולה" החתולה (כשמה כן היא) שכבה על הכיסא ולא טרחה לבוא לקראתנו. כועסת.  הנחיתה במיאמי 🌞 הגענו למלון והלכנו לישון. התעוררנו בארבע לפנות בוקר, מתים מרעב. שוכבים ומחכים לארוחה בוקר. בשש בדיוק התייצבנו ראשונים בחדר האוכל. עיניה הלבנות הגדולות של המלצרית השחורה נפערו לרווחה. ארוחה הבוקר אמריקאית טיפוסית.  שום דבר בריא אין בה. כולל הסכו"ם מפלסטיק.  לחם לבן בטעם ספוג, נקניקיות, תפוחי אדמה מטוגנים, קטשופ, ריבות, דבש,  וואפל, רוטב מייפל תעשייתי, מאפינס, גבינת פילדלפיה שמנה, ביצים מקושקשות מאבקה, קורנפלקס מתוק בצבעים זרחניים וקפה...על הפנים.  טרפנו הכול. ולקחנו עוד.   מה ראינו במיאמי? ביום הראשון והשני התרוצצנו תחת השפעת הג'ט לג. ערים ועייפים לסרוגין. כיתתנו רגליים  ברובע Wynwood Walls - אזור ישן של בתי מלאכה שהפך לגן עדן של גרפיטי ואמנות רחוב.  על המדרכה, ציור דו ממדי שנראה תלת מ...

  מאיפה מתחילים? אולי מ"חוויית הטיסות" או ממה שקרוי "טיסה נעימה"? הטיסה הלוך טיסת לילה. אל על. ישירה למיאמי. ארבע עשרה שעות ישבנו מקופלים בין הכיסאות. עם הכניסה למטוס קיבלו את פנינו בשאלה "מה שלומכם?" ולאחר שענינו "אחלה", הוצג לנו סרטון בטיחות בכיכובו של "אמן החושים" המופלא ליאור סושרד, שהסביר כיצד לובשים חגורות הצלה ואיך מניחים מסכות חמצן בשעת חירום. בחצות קיבלנו ארוחה שרקח השף אסף גרניט ואז כיבו את האורות עד הבוקר. מה עשה לנו אמן החושים ומה כלל המתכון של השף הדגול איני יודעת, אבל כל הנוסעים נרדמו באחת וישנו עשר שעות ברציפות. לקראת בוקר, בטני החלה לקרקר, לחצתי על כפתור הדיילת. בחשיכה ראיתי זוג עיניים מנצנצות. "במה אפשר לעזור לך?" היא לחשה. "אני רעבה" עניתי. "תיכף אביא לך קפה וסנדוויץ'  אמרה ונעלמה. כעבור חצי שעה, בדרכו לשירותים, שאל בעלי "מה קורה עם הקפה והסנדויץ' של אשתי?" "אוי" ענתה, "התבלבלתי בחושך והגשתי אותם למישהו אחר". יצאנו מהמטוס מקופלים כמו בובת פינוקיו, למי שזוכר...