סיפורים מאמריקה - פנמה.
אין באמת סיבה מיוחדת להגיע למיאמי, אלא אם כן מתכננים לצאת לקרוז או להיכנס לדיור מוגן יוקרתי לגיל הזהב.
נמל מיאמי הוא אחד מנמלי הקרוזים הגדולים והעמוסים בעולם, עם יציאות יומיות של מספר רב של אוניות. בחלק מהימים עוגנות בנמל עד עשר אוניות בו זמנית.
אני מניחה שחלק מכם כבר הפליגו באוניית קרוז וחלק מכם רק מדמיינים איך זה נראה. אני עשיתי גם את זה וגם את זה.
המסלול על המפה היה מרשים: מיאמי, ארובה, תעלת פנמה, קוסטה ריקה, מקסיקו ולוס אנג'לס. בדמיוני ראיתי את עצמי יושבת במרפסת, מולי מפרצים כחולים, הרים, ג'ונגלים ירוקים, קופים ואינדיאנים מנופפים לי לשלום. במציאות האוניה התרחקה מקו החוף, ומה שראינו היה ים. ועוד ים. ועוד ים. אוקיאנוס אחד עצום מאופק לאופק.
קיבלנו חדר נאה בקומה שמונה, שבדיעבד התגלה כבחירה מצוינת. החדר היה כמעט האחרון במסדרון, בעוד שחדר האוכל, המסעדות והתיאטרון היו בקצה השני. כל יציאה מהחדר דרשה כושר. עשרים דקות הליכה לפחות, הלוך וחזור.
רוני תמיד הלך ראשון. לי לקח קצת יותר זמן עד שסיימתי להתלבש להסתרק להתאפר ולהניח את הכתר על הראש 👸🏻.
מיד עם ההגעה רצנו לאכול ואחר כך התמקמנו בחדר. אני סידרתי את הבגדים בארון, רוני סידר את הסיפאפ והלך לישון.
כן, כמה נוח שלא צריך לעבור מלון כל יום. מי שמתקדם זו האוניה.
לרשותנו עמד פרנצ'סקו מהודו, משרת אישי חרוץ וחביב, שדאג לסדר את החדר מדי בוקר ומילא כל בקשה. השארנו לו טיפ נדיב ואפילו הזמנו אותו לבקר אותנו בישראל, וצוות של עובדים מסורים מכל העולם, קברניט, מלחים, טבחים, מנקים, מלצרים, פקידי קבלה ועוד ועוד, חלקם ממדינות עולם שלישי, שבאו להרוויח את פת לחמם.
שלושת הימים הראשונים היו ימי ים. בלי עגינה. רק ים, ים ועוד ים. הרגשתי כמו נמר בספארי, הולכת אנה ואנה בכלוב ומדי פעם מכה בסורגים. אלא שלי הייתה אופציה, המרפסת. ועוד רגע אני קופצת.
כותרות דמיוניות כבר התרוצצו לי בראש:
"נוסעת באניית הקרוז פרינסס קפצה למים ושוחה לכיוון קובה!"
"מה קרה לה? כולם בורחים מקובה והיא שוחה לכיוון ההפוך. למה? למה?"
הירח, חברי הטוב שהגיע איתי מישראל, זהר בשמיים ושמר עלי.
מילה אחת בעברית לא שמעתי באוניה, והתחלתי להתגעגע. השפה האנגלית שברה לי את השיניים והמוח התכווץ מרוב מאמץ. למחרת ניגשתי לקבלה ושאלתי אם יש ישראלים באוניה. ביקשתי שישאירו להם הודעה מאתנו.
בבוקר חזר אלי אבי מחולון. הוא סיפר שבערב עושים קידוש בצ'פל ושנבוא.
הגענו. "שבת שלום לכולם, שבת שלום לכולם".
יחד איתנו הגיעו אבי ואשתו, שני זוגות ישראלים מפאלו אלטו, זוג יהודים קנדים מאוטווה אוהבי ישראל שמגיעים כל שנה לכפר המכביה, שתי נשים חברות, מרים והלן, דוקטור לארכיאולוגיה של המקרא ואשתו שעזב את הארץ לפני שנים והוא מתגעגע מאוד, וזוג ישראלים בפנסיה שגרים בלוס אנג'לס היא מורה ומנהלת בית ספר והוא מהנדס.
ולפתע חשבתי איזה מפגש מוזר ומרגש זה. אנשים ממקומות שונים, ומה שמחבר בינינו היא השפה העברית.
הדלקנו נרות, עשינו קידוש, שתינו יין, אכלנו חלה ושרנו "שלום עליכם מלאכי השרת" ו -"אשת חייל מי ימצא". המנהלת אמרה "דבר תורה" והרגשנו משפחה.
אחר כך ירדנו יחד למסעדה לארוחת שבת. בתפריט הופיעו גם שרימפס ובשרים מכל הסוגים.
לקח לי זמן להתחיל ליהנות באמת.
בכל ערב קיבלנו חוברת עם רשימה אינסופית של אירועים, הרצאות ובידור. אין רגע דל. בין לבין אוכלים, או במסעדה עם שירות אישי או בחדר האוכל עם מבחר גדול בהגשה עצמית. האוכל מפתה. טעים, משובח ובשפע. הבחירה "קשה". זה לא הזמן לדיאטה.
הימים היו ימי חג המולד וערב השנה החדשה. האוניה הייתה מקושטת ברוב פאר והדר. עץ אשוח ענק עמד במרכזה, אורות מנצנצים, מוזיקה בכל פינה, שמפניה ושלג מלאכותי שירד בחצות. אפילו סנטה קלאוס הסתובב בין האורחים. האמריקאים בהחלט יודעים לחגוג, להתלבש, לשתות, לשמוח ולרקוד.
בערך כל יומיים שלושה עגנו בנמל אחר. לא אפרט את כולם, אבל הכניסה והיציאה של אוניה ענקית למעגן היא תמיד מרשימה, מלווה בצפירה ממושכת ובציפורים שמתעופפות מסביב. שחפים, שקנאים, קורמורנים ,פריגטות ועוד.
הירידה לחוף:
הטיולים שנרשמנו אליהם היו קצרים אך מגוונים. רכבל בגונגל של קוסטה ריקה, סיור ברובע העתיק של פנמה, שוק במקסיקו. ברור שחצי יום לא ממצה מקום, אבל נהנינו מהטעימות.
האמריקאים, לעומת זאת, בילו בבריכות ובחופים, נהנו מהחום אחרי שבאו מאזורים של מינוס עשרים ושלושים מעלות. אנחנו לעומת זאת, חבשנו כובע ונמרחנו בקרם הגנה. כן, היה חם ובעיר פנמה סיטי, עוד יותר חם.
שיא הטיול היה חציית תעלת פנמה.
בערב שלפני שמענו הרצאה מצוינת על ההיסטוריה של כריית התעלה. מפעל חלוצי מטורף. אבל עד שלא רואים בעיניים, לא מבינים את גודל הפלא. זו לא תעלת סואץ שנחפרה מצד לצד. כאן מדובר במפעל הנדסי אדיר.
מהאוקיאנוס האטלנטי האוניה הענקית שלנו עלתה בבריכות ובסכרים לגובה, שטה בתעלה ובאגם, ובצד השני באוקיאנוס השקט ירדה וחזרה לגובה פני הים. והכול בתוך מים מתוקים בלי משאבות ובלי חשמל.
לקח לנו שמונה שעות לחצות. ולאוניה עלה כמיליון דולר. המרוויחה הגדולה פנמה.
אחרינו, עשרות אוניות עמוסות מכולות המתינו לתורן.
מפנמה שטנו לכיוון מכסיקו וירדנו מהאוניה בלוס אנג'לס. ארצות הברית.
עמדנו כמו עדר מרבק בתורים ארוכים, מחכים לביקורת דרכונים.
רוני עבר ואותי...עצרו!!!
פרסונה נון גרטה!
ועל כך בפרק הבא.
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת: ofrazomer.blogspot.com