סיפורים בראש

פרק א' השבוע הייתי במופע מוסיקלי נפלא, גדוש בהומור, אהבת הארץ ושירי ארץ ישראל, בשם "השביליסט". המופע של תיאטרון הקאמרי, מספר על מסעו של היוצר, שצעד במשך שישים וחמישה ימים רצופים בשביל ישראל, מאילת ועד דן. בדרך הוא חווה רגעים מרגשים ומפגשים בלתי נשכחים עם *מלאכי השביל. גם אמא שלי הייתה אומרת: "מלאכים עוזרים לי תמיד". "מה מלאכים?" היינו צוחקים, "סתם אנשים טובים". והנה, גם לי זה קרה. גם אני פגשתי מלאכים. המלאכית הראשונה  אחת לשבוע מתקיים בשכונה שלנו יום פינוי זבל. באותו יום מניחים את הפסולת על המדרכה, ועובדי העירייה מגיעים לאסוף אותה. באותו בוקר יצאתי משער החצר בכפכפים  עם פח זבל שחור וגדול, מלא עד אפס מקום בגזם גינה, אפר ולכלוך. הנחתי אותו על עגלת מטענים והתחלתי לצעוד ברוורס לאורך מגרש החניה הארוך כשאני מחשבת את צעדי לאחור. הפח התנדנד פעם ימינה ופעם שמאלה, וכל רגע איים להתהפך. לפתע יצאה מהבניין הסמוך אישה צעירה, לבושה בבגדים חגיגיים ונוצצים, על עקבים, ואמרה לי: "בואי, אני אעזור לך". "לא לא", ניסיתי למחות, "את לבושה כל כ...

שמעתי ש: אם את מחפשת מישהו שיקשיב לך,  אם את מחפשת מישהו שתמיד ישמח לראות אותך  אם את מחפשת מישהו שיאהב אותך בלי תנאים אם את מחפשת מישהו שיישאר נאמן, לא יעשה דרמות ולא ייעלב סתם  אם את מחפשת מישהו שלא יאכזב אותך, שלא ישקר ושיהיה שם בכל מצב, קחי לך כלב. בתקּופת הקורונה זיהיתי את שכניי עם המסכות על הפנים לפי הכלב שהם צועדים איתו.  כלב גדול ושחור, השכן מלמעלה. כלב צולע, זה השכן מקומה שניה וכדומה.  היום? לכולם יש כמעט את אותו הכלב. קטן ומתולתל שנראה כמו בובת פרווה מהלכת ואני מניחה שקנו אותו (כן, בהרבה כסף מ"תעשיה" שמייצרת כלבים כאלה) משום שהוא חמוד מאוד ובעיקר נוח לגידול בדירה.  מה שנכון, נכון. וכשאני שואלת: "אז למה לא חתול?"  התשובות בדרך כלל זהות:  "חתול לא נאמן".  "כלב יותר חכם"  ועוד משפטים דומים. אז הנה שני סיפורים שיפריכו את הקונספציה. מונולוגי והנחש החברה הטובה ביותר שלי בילדותי הייתה מונולוגי. חתולת רחוב אפורה וחכמה מאוד. היא לימדה אותי מה זה אומץ, חברות והישרדות. ישבנו שתינו על האדמה בחזית הבית וצפינו בשקיעה. בעוד אני מלטפת אות...

יפן יפן!  כולם פתאום נוסעים ליפן. בסתיו לראות שלכת או באביב עם פריחת הדובדבן. אבל במקום לטוס כל כך רחוק, אפשר פשוט להרכיב משקפיים תלת ממד ולצפות ביפן היפה בנוחות מהכורסה, בלי לשלם הון תועפות. בלי טיסה של שלוש עשרה שעות, בלי המתנות בשדות תעופה, בלי ג'ט לג וכל שאר ה"תענוגות".  וכמו שאמרו הגששים: "גם סיוד זו חוויה" ואני אומרת: "גם סיוט זו חוויה" וזה מזכיר לי סיפור מרגש במיוחד: לטיול הקבוצתי שלנו ליפן הצטרף אלינו איש בן 90! ( שמו שמור במערכת) למפגש ההיכרות הוא הגיע בליווי נכדו אך כשהגיעו לשדה התעופה, הנכד לפתע נעלם.  היינו קבוצה גדולה, 34 אנשים, אמרתי לבעלי: "אם לא נשגיח עליו הוא עוד ילך לאיבוד ונחפש אותו כל הטיול".  כבר ביום הראשון כשכולם פנו שמאלה הוא פנה ימינה והסתובב כמו ה"בבה בובה" הנה והנה . באוטובוס ניגשתי אליו וביקשתי לשבת לידו בתירוץ כלשהו.        בהמשך הצעתי שנצעד ביחד והוא הסכים.  גיליתי שהוא איש נחמד ונעים הליכות.  לא הייתה לו בעיה לצעוד ואפילו הסתבר שגם אין לו בעיה לעשות 80 כפיפות שמיכה! אבל מידי פעם נפל לו מכשיר השמיעה מתח...