סיפורים בראש

 עברנו דירה מרחובות אל קוטג' בקריית הסביונים שביהוד. בית עם גינה, שתי קומות ,עליית גג עם מרפסת, חדר לכל ילד, חדר עבודה, חדר כביסה – והרבה, הרבה מדרגות. הייתי גאה . במזל ובתזמון טוב לילדים, הצלחנו לקנות בית שתפור למידות המשפחה והכי חשוב –  רוני, בעלי, מגיע במהירות לעבודתו בתל אביב והנסיעה כמעט בלי פקקים! (כשגרנו ברחובות הנס ציונים והראשונים החרוצים תמיד הקדימו אותנו ועשו לנו פקקים איומים.)  כשעברנו האזור כולו עדיין היה אתר בנייה אחד גדול – עם פועלים מהשטחים. אבל ברחוב שלנו הבניה הסתיימה, אפילו הקניון החדש נפתח: סופר גדול, חנויות, בית קולנוע – כל השירותים במרחק הליכה. לקראת יום העצמאות החלטתי לתלות דגל. לא סתם דגל קטן  – רציתי משהו מרשים. נסעתי לבני ברק, למפעל דגלים. המוכר שלף גליל בד באורך 15 מטרים, עם מגן דוד גדול באמצע, שילמתי ארזתי ונסעתי הביתה. בבית חיפשנו חבל כדי לתלות את הדגל  אבל לא מצאנו. במקום, השתמשנו בדילגית של בתי – חבל קפיצה עם שתי ידיות פלסטיק צבעוניות. רוני עלה לגג, קשר את הדילגית לוו, והדגל השתלשל מטה, מתנופף ברוב תפארתו. השכנים, הילדים – כולם באו...

פרק א'- נר ראשון של חנוכה הייתי חיילת צעירה במדים, ערב חורפי אחד של נובמבר 1973, בשלהי מלחמת יום הכיפורים, נכנסתי לבניין מגורים ישן בתל אביב וטיפסתי במדרגות לקומה השלישית. דפקתי על הדלת – אין מענה. צלצלתי בפעמון. הצלצול היה צורמני. "מי זה?" נשמע קול דק ומבוהל מן העבר השני. "זו אני, עפרה. תפתחו לי." אני שומעת פסיעות של נעלי בית קרבות. מישהו מציץ בעינית של הדלת והיא נפתחת לכדי סדק.   "עפרה" אני אומרת, "החברה של רוני." הדלת נפתחת לרווחה. ואני רואה דירה חשוכה ומולי עומדים זוג מבוגרים, עטופים בחלוקי בית. "בואי, בואי, תיכנסי." רוני הוא הבן היחיד שלהם. כבר תקופה ארוכה שהוא משרת בסיני. והם כאן בתל אביב, דואגים, מחכים. "באתי להדליק איתכם  נר ראשון של חנוכה" אני אומרת , ורואה על פניהם הבעה נבוכה ומופתעת. "אה... נכון..." הם ממלמלים, "ח-נוכה היום" הם מדליקים את האור, וממהרים לחפש את החנוכייה, הנרות והגפרורים. "מה הוא מספר?" הם שואלים ועיניהם מלאות דאגה. הם יודעים. לי הוא כותב מכתבים ארוכים, מתגעגע. להם הו...

 חזרנו מחו"ל. פרקנו מזוודות, ועכשיו מתאוששים. אז... מה היה לנו? אילו רק זכינו בנונה, מדריכה מעולה – ולא טיילנו בקאחתי – דיינו. אילו טיילנו רק בקאחתי, ארץ היין והאהבה, ולא המשכנו לטביליסי – דיינו. אילו סיירנו בטביליסי, ולא חגגנו את ליל הסדר – דיינו. אילו חגגנו את ליל הסדר (כהלכתו!) במסעדה סינית, אך לא המשכנו לגודוארי – דיינו. אילו הגענו לגודוארי ולא ראינו שלג – דיינו. אילו ראינו שלג אך לא גלשנו – דיינו. אילו גלשנו ושקענו בשלג – גם אז, דיינו. אילו נתקענו בשלג ולא חזרנו למלון המפנק בטביליסי... או אז – אוי ואבוי! אז כן, היה לנו טיול משפחתי יפה ( 7 מבוגרים 5 מתבגרים וילדה אחת מתוקה) – גם טיילנו, גם חגגנו, וגם כשירדו גשמים  – מצאנו פתרונות. ואנקדוטה אחת קטנה: בשדה התעופה חיכתה לנו הסעה למלון. הנהג – גאורגי נמרץ – לא ידע מילה באנגלית, וגם לא טרח להחזיק שלט. הוא פשוט אסף אותנו ואת שאר הנוסעים כמו שמלקטים עדר כבשים. "ברר... ברר..." – זה מה ששמענו כשהלכנו אחריו גוררים את הטרולים שלנו עד שהגענו לאוטובוס שעל שמשתו התנוסס  השלט: "אופיר טורס". הכנסנו את המזוודות לתא המטען וי...

  1/4/25. מזל טוב. נכדתי המתוקה בת 9 .   לכבוד יום הולדתה עשינו יום כיף. אני, בתי והיא. נסענו ברכבת לחיפה ומשם העפלנו ברכבל לאוניברסיטת חיפה. דרך עיני הכול נראה מוכר ודרך עיניה הכול נראה מופלא. המדרגות הנעות, הדלתות הנפתחות מעצמן, המעליות העולות ויורדות הקניון שאנחנו חולפים בו, בעיניהּ עולם של קסמים מלא במתנות קטנות. בין לבין עצרנו לשוקו וטוסט והמבורגר וצ'יפס וגלידה לסיום.  טיילנו במוזיאון הכט ובספריית האוניברסיטה, ישבנו ב"קפה דשא" וצפינו על המפרץ, עלינו לתצפית ממנה ראינו את הים מכל הכיוונים. "זו ילדותי השנייה" זמזמתי לי וגם השלישית. חזרנו הביתה ברכבת שמחות עייפות ומאושרות. הטיול הזכיר לי נשכחות: באוניברסיטת חיפה בשנים 1974 - 1977   עשיתי את התואר הראשון כשבשנה השלישית ללימודי קיבלתי את התואר "אימא"  שמרתי על בני מכל משמר ולקחתי אותו איתי לכל מקום כמו חתולה שנושאת את גוריה.  ראש החוג היה אישיות וגם מרצה רציני וקפדן שדרש מהסטודנטים לדעת לא רק את חומר ההרצאות שלימד אלא לעיין בספרים ובכתבי עת שהיו בספריה ולא היו ניתנים להשאלה. הבעיה, לספריה באוניברסי...