המפות של רוזיקה
פרק א'- נר ראשון של חנוכה
הייתי חיילת צעירה במדים, ערב חורפי אחד של נובמבר 1973, בשלהי מלחמת יום הכיפורים,
נכנסתי לבניין מגורים ישן בתל אביב וטיפסתי במדרגות לקומה השלישית. דפקתי על הדלת – אין מענה. צלצלתי בפעמון. הצלצול היה צורמני.
"מי זה?" נשמע קול דק ומבוהל מן העבר השני.
"זו אני, עפרה. תפתחו לי."
אני שומעת פסיעות של נעלי בית קרבות. מישהו מציץ בעינית של הדלת והיא נפתחת לכדי סדק.
"עפרה" אני אומרת, "החברה של רוני."
הדלת נפתחת לרווחה. ואני רואה דירה חשוכה ומולי עומדים זוג מבוגרים, עטופים בחלוקי בית. "בואי, בואי, תיכנסי."
רוני הוא הבן היחיד שלהם. כבר תקופה ארוכה שהוא משרת בסיני. והם כאן בתל אביב, דואגים, מחכים.
"באתי להדליק איתכם נר ראשון של חנוכה" אני אומרת , ורואה על פניהם הבעה נבוכה ומופתעת.
"אה... נכון..." הם ממלמלים, "ח-נוכה היום" הם מדליקים את האור, וממהרים לחפש את החנוכייה, הנרות והגפרורים.
"מה הוא מספר?" הם שואלים ועיניהם מלאות דאגה.
הם יודעים. לי הוא כותב מכתבים ארוכים, מתגעגע. להם הוא שולח גלויות וכותב בקצרה שהכול בסדר.
אני יודעת את האמת – שלפעמים יורים עליהם ובאין מחסה הם משתטחים באיזו תעלה ומקווים לטוב.
אבל להם אני אומרת רק "הכול בסדר".
החנוכייה מוצבת על השולחן. אבא של רוני מברך בקול ומדליק את שני הנרות.. אנחנו עומדים שלושה אנשים ושרים יחד "מעוז צור ישועתי" והלהבות נעות אנה ואנה ומרצדות.
"אין לנו סופגניות" הם אומרים "את היחידה שבאת לבקר... אולי תרצי כוס תה?"
עוד לפני שעניתי, שניהם כבר נעלמו למטבח הקטן ומעבר לדלת אני שומעת מלמולים שאולי קשורים להכנת התה ואולי לאורחת שהפתיעה.
אני מתיישבת בפינת האוכל וממתינה .עיניי נחות על השולחן שמכוסה בכמה וכמה מפות — אחת על גבי השנייה. "מוזר" אני חושבת לעצמי ותוהה על ריבוי המפות.
אני מרימה בעדינות את שולי המפות ומציצה מתחת. הראשונה – פרחונית, עליזה. תחתיה – מפה ירוקה, אחריה לבנה...
בזהירות ובחשש אני מרימה את המפה האחרונה החומה.
מתחתיה – לוח זכוכית. ומתחת לזכוכית – ניבטות אלי עיניים . דמויות מהגולה.
תמונות ישנות בשחור-לבן – סבים וסבתות, דודים ודודות, ילדים, רציניים, כמו שהצטלמו פעם.
שורה עומדת, שורה יושבת. מבטיהם מהורהרים, כמעט קפואים בזמן.
תוך כדי כך מגיעה כוס התה החמה.
"... כולם הלכו, בשואה" הם אומרים לי ומצביעים על התמונות. "כולם אינם, רק אנחנו ורוני נשארנו"
הנחתי במהירות ובמבוכה את המפות בחזרה ואחזתי בכפות ידי את כוס התה החמה
"כולם אינם, רק אנחנו ורוני," הם ממלמלים.
"אל תדאגו," אני אומרת, "יהיה בסדר. הוא עוד מעט חוזר."
אמרתי והלכתי.
ובאמת, רוני חזר בשלום ועוד באותה שנה – התחתנו.
לפני החתונה, אביו לקח אותו לשיחה קצרה ואמר:
"אם בחרת בה, והיא בחרה בך – אני סומך עליכם.
אבל בקשה אחת לי – היות ונשארנו לבד בעולם, אני מבקש שלאשתך תהיה משפחה גדולה"
ורוני ענה: "אבא, כבר ביררתי... יש לה משפחה גדולה"
פרק ב' — שואת יהודי יאסי - רומניה.
יום השואה היה עבורם יום קשה מנשוא.
רוזיקה (רות) נולדה ביאסי. ברנרד (ברוך מרדכי) נולד בבוקובינה.
הם הכירו בספרייה העברית ביאסי. היא למדה הנהלת חשבונות, הוא עריכת דין.
נישאו, עברו לבוקרשט, אך לא הורשו לעסוק במקצועם בגלל אנטישמיות ועבדו בבית חרושת לסבון בייצור סבון ובמכירה למספרות בשוק השחור.
לרוזיקה היו הורים — יעקב (הי"ד) ופאני ושני אחים צעירים — דניאל ויוסף (הי"ד).
לברנרד היו הורים — קלמן (הי"ד) ואסתר, ואח צעיר, אדולף (הי"ד).
ב־1940 עלה אנטונסקו לשלטון, ויאסי הפכה למוקד אנטישמיות ורדיפות..
ב-28 ביוני 1941, ערב פלישת הנאצים לברית המועצות, הופצו שמועות שיהודים מאותתים למטוסים סובייטים.
הטבח החל. חיילים רומנים, גרמנים, שוטרים ותושבים פרעו ביהודים. אלפים נרצחו ברחובות.
הגברים היהודים נקראו לתחנת המשטרה.
משפחתה של רוזיקה הסתתרה בקומה השנייה של ביתם — אך הדוור הלשין עליהם. הגברים נלקחו, ויחד עם עוד יהודים הועלו לקרונות משא סגורים שם נחנקו למוות.
יותר מ־10,000 יהודים נרצחו.
בין הקורבנות – אחיו של ברנרד, אביו, אביה ואחיה של רוזיקה.
פרעות יאסי היו מהפוגרומים האכזריים והסאדיסטים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה
בזמן הטבח רוזיקה ותיקו שהו בבוקרשט והשמועה על הטבח הגיעה רק אחרי כמה ימים.
אימה של רוזיקה שהתאלמנה עברה לגור איתם בבוקרשט. שנה לאחר מכן ביום הזיכרון לרצח נמצאה גופתה טבועה בנהר. כנראה התאבדה
פרק ג' - העלייה לישראל
ב־1947 עלו רוזיקה וברנרד לארץ באנייה פאן 1, אך הבריטים תפסו אותם והם גורשו לקפריסין, חיו כשנה באוהלים.
עם קום המדינה הגיעו ליפו. שם נולד רוני שמגדיר עצמו כפלשתינאי. בן לפליטים שנולד ביפו.
מאז הולדתו של רוני נקרא ברנרד בפי כל, תיקו. ( ברומנית, אבא)
סבתא אסתר, שנשארה ביאסי עשתה עליה מרומניה כעבור מספר שנים ועברה להתגורר איתם בדירתם הקטנה.
תיקו למד מחדש משפטים באוניברסיטה העברית. ביום למד, בלילה עבד. עד שסיים ורוזיקה עבדה בחדר אוכל צבאי והביאה שאריות אוכל הביתה. אחר כך כמטפלת לילדים קטנים ובסוף בשק"ם.
רוזיקה – אישה יפה, לבשה תמיד שמלות פרחוניות, מחרוזות צבעוניות. אהבה מוסיקה, ריקודים וים.
ברנרד (תיקו) – נהיה עורך דין, תמיד בחליפה ועניבה, איש נעים הליכות ומכובד.
השתדלו תמיד להאיר פנים, להיות שמחים וחייכנים.
המוטו שלהם היה:
"להשכיח את האבל, אבל לא את הזיכרונות."
והזיכרונות? תמיד היו שם איתם – מתחת למפות השולחן.
הם האריכו חיים וחיו חיים יפים וטובים. היו להם הרבה חברים דוברי רומנית מ"הקמפינג בקפריסין" שחלקו איתם את הטרגדיות ואת השמחות. כל שנה חגגו ביחד יום הולדת לרוני גם כשבגר. אבל הכי שמחו שהבאנו להם 3 נכדים חמודים.
עם ישראל חי
2 אנקדוטות קטנות:
רוזיקה שנאה את אירופה ובמיוחד את רומניה ואת הרומנים. רק פעם אחת עזבו את הארץ – כדי לבקר את קבר האחים בו קבורה משפחתם.
הניחו שם מצבה עם שמות יקיריהם, ואמרו קדיש.
ולמרות הכול, לעת זקנתה, הייתה לרוזיקה מטפלת רומנייה גויה בשם קלאודיה והן אהבו זו את זו.
כשהיא מחבקת את קלאודיה אמרה רוזיקה "אני שונאת את כל הרומנים" ,"חוץ מקלאודיה."
וכשבני הכין עבודת שורשים ושאל את סבא:
"סבא, מאיפה השורשים שלך?"
ענה לו תיקו:
"השורשים שלי? הם מלפני 2000 שנה — בארץ ישראל."
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת: ofrazomer.blogspot.com