הדגל שלי
עברנו דירה מרחובות אל קוטג' בקריית הסביונים שביהוד. בית עם גינה, שתי קומות ,עליית גג עם מרפסת, חדר לכל ילד, חדר עבודה, חדר כביסה – והרבה, הרבה מדרגות.
הייתי גאה .
במזל ובתזמון טוב לילדים, הצלחנו לקנות בית שתפור למידות המשפחה והכי חשוב – רוני, בעלי, מגיע במהירות לעבודתו בתל אביב והנסיעה כמעט בלי פקקים! (כשגרנו ברחובות הנס ציונים והראשונים החרוצים תמיד הקדימו אותנו ועשו לנו פקקים איומים.)
כשעברנו האזור כולו עדיין היה אתר בנייה אחד גדול – עם פועלים מהשטחים. אבל ברחוב שלנו הבניה הסתיימה, אפילו הקניון החדש נפתח: סופר גדול, חנויות, בית קולנוע – כל השירותים במרחק הליכה.
לקראת יום העצמאות החלטתי לתלות דגל. לא סתם דגל קטן – רציתי משהו מרשים.
נסעתי לבני ברק, למפעל דגלים. המוכר שלף גליל בד באורך 15 מטרים, עם מגן דוד גדול באמצע, שילמתי ארזתי ונסעתי הביתה.
בבית חיפשנו חבל כדי לתלות את הדגל אבל לא מצאנו. במקום, השתמשנו בדילגית של בתי – חבל קפיצה עם שתי ידיות פלסטיק צבעוניות.
רוני עלה לגג, קשר את הדילגית לוו, והדגל השתלשל מטה, מתנופף ברוב תפארתו.
השכנים, הילדים – כולם באו לראות את הפלא.
למחרת אחרי החג – הדגל נעלם. אין דגל!
מי גונב דגל? ועוד אחרי יום העצמאות? זה כמו לגנוב אופניים אחרי יום כיפור...
בערב, במבט לחדשות, אני מביטה במסך נדהמת: הפגנה בעזה! אלפי אנשים מנופפים באגרופים ובמרכז – קבוצת אנשים רצה עם דגל ישראל ענקי.
הדגל שלי.
איך אני יודעת? ראיתי את הדילגית עם שתי הידיות הצבעוניות משתלשלות בקצה הבד.
בהמשך הם הניחו את הדגל על הקרקע, קפצו עליו בזעם, שפכו חומר דליק והציתו אותו בקריאות "אללה אכבר" .
שלושים שנה חלפו מאז...
ודבר לא השתנה.
אותו הים,
אותה עזה,
אותו הדגל כחול לבן עם מגן דויד באמצע,
והתקווה שיהיה טוב!
ישראל היא לתמיד.
ומה עם הקוטג' אתם שואלים?
עשר שנים לאחר מכן, צלצול בדלת.
"כן, אנחנו מוכרים" שמעתי את בעלי אומר למישהו.
אני ממהרת לרדת מעליּית הגג למטה "מה אנחנו מוכרים?" אני שואלת.
"את הקוטג' '' הוא עונה "נמאס לי כבר מכל המדרגות"
וכך היה.
יום עצמאות שמח!
