סיפורים בראש

בתחילת נישואינו, בכל שנה ניקיתי לפסח, באטרף. ריח אקונומיקה נישא באויר. קירצפתי, שפשפתי, ניקיתי ארונות, כיבסתי וילונות, סידרתי מגירות ומדפים והשלכתי חפצים חסרי שימוש לרחוב. הגעלנו כלים ומגהץ פחמים לוהט "גיהץ" את השיש במטבח, לסיום רוני והילדים הסתובבו עם נר בחיפוש אחר פרורי חמץ (שפיזרתי מראש כדי שיצליחו למצוא) והלכו לשרוף אותם בחצר יחד עם כל שיירי הלחם.  היו שנים שאפילו שט לו קרפיון באמבטיה (גפילטע פיש) לארוחת החג.  לא אחת מרוב לחץ נשברו לי כלים חשובים כמו מדף הזכוכית של המקרר, צלחת המיקרו.. בחלוף השנים "התרתי את האסורים" ועברתי לניקיון יסודי רק במטבח. והחדרים? יחכו. הם זכו לסדר וניקיון יסודי בחודשי הקיץ יולי-אוגוסט. עם מזגן על 20 מעלות, ומוסיקה טובה, אני מסדרת בכיף, קוראת כל דף וספר לפני שאני זורקת, והכי משמח זה למצוא "אוצרות אבודים" כמו עגיל בודד ותמונות ששמרתי.  העיקר שלא יהיה חמץ בלב. "חג החירות"? לצד הניקיונות, פסח מביא איתו את ליל הסדר על כל מרכיביו.  "עבדים היינו?", "למה היינו? עכשיו עבדים!" קניות עצומות של אוכל, שעות על ...

"היום הייתי הולכת לדיור מוגן. לא הולכת – רצה" אמרתי לחברים ותוך רגע נוצר סביבי באזז. כולם התחילו לדבר. מה רע? מלון חמישה כוכבים מסביב לשעון – חוגים, הרצאות, טיולים, בריכה, והכול במרחק מעלית. וחברת אנשים! למה להיות נטל על הילדים ולנדנד להם למה אתם לא באים לבקר? לאיזו תשובה אנחנו מצפים מהם? בצעירותי חלמתי על קיבוץ. קסמו לי הבריכה, חדר האוכל בכל טוב, החברתיים, הערבות ההדדית. והילדים שיהיו לי – לפחות 5! אני יולדת, ומישהו אחר מגדל אותם. מלכת הדבורים. אבל כמו בכל שינוי, יש גם חסרונות ויש מסקנות: 1. זה יקר! דירה מרווחת לזוג. המחירים בשמיים ומסלולי התשלום? שוד לאור יום. בסוף... כמעט לא נשאר כלום, ולך תדע אם הכסף לא יתפוגג במקרה של קריסה כלכלית. 2. לקחתם פעם חתול לוטרינר? עוד לפני שהכנסתם אותו לכלוב, הוא מיילל, שורט, נאבק על חייו. כל הדרך הוא זועק לשמיים, בטוח שהורגים אותו, לא מבין שעושים את הכול לטובתו וכשחוזרים הביתה, הוא יזחל מתחת לספה נעלב עד שיהיה רעב – ולעולם לא ייכנס שוב לכלוב. אז אחרי שהסכים (בלי לשרוט) נסענו רוני ואני לראות כמה "דיורים מוגנים" – והבנו שזה פשוט לא מת...

חלק א', ספארי לפני שנים, רוני ואני—שנינו אוהבי בעלי חיים—התנדבנו בספארי ברמת גן.  תמיד גידלנו בעלי חיים. חתולים, ארנבים ,תרנגולות מטילות, ציפורים קטנות (שלוויות) וגם כעת יש לנו שני חתולי רחוב שאימצו אותנו, שימי ומגעולה (כשמה כן היא) שמסוכסכים ביניהם.  בספר "חיי פיי" מתואר גן חיות בהודו שיש בו חדר חשוך עם וילון שעליו כתוב "החיה הכי מסוכנת בעולם" כשמסיטים את הווילון, מתגלה מראה.  וזה מה שעשינו בהתנדבות. בשבתות היינו מגיעים לספארי ברמת גן, לבושים בתלבושת פקחים, ותפקידנו היה להשגיח על החיות מפני החיה הכי מסוכנת בעולם, האדם. בכל שבת נוהרים לספארי המוני בני ישראל. ילדים ומבוגרים. שיירה ארוכה של מכוניות ממתינה לפני הקופות. ברגע שהמחסום עולה הם מתגלגלים פנימה, לשטח הפתוח, מקיפים את האגם, מתפעלים מהיענים, מהזברות, מהקרנפים, מההיפופוטמים ומשאר חיות השדה, ולבסוף מגיעים לחניית אספלט רחבת ידיים. מצוידים בשקיות אוכל—ביסלי, במבה, פופקורן וכדומה—הם יוצאים מהמכוניות ומתחילים לצעוד בין הכלובים. למרות כל השלטים האוסרים זאת, כולם רוצים לראות איך קוף מושיט יד לבמבה ואיך ג'ירפה ...

 בילדותי, כשנכנס אדר, האימהות נכנסו לאטרף. אז לא קנו תחפושות – כל אמא נאלצה להוכיח את יכולתה ביצירתיות ובמלאכה. זו הייתה שעתן היפה של האימהות שידעו לתפור ולא רק לנקות את הבית ולתלות יפה את הכביסה הלבנה על החבל כדי שכל השכנים יראו. אמא שלי ידעה בעיקר לעשות תיקונים. כל בגד שפג תוקפו עבר תחת ידיה שימוש משני ושלישי (ממש כמו "גלגולו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי). בגן היינו כולנו ליצנים, אבל מכיתה א' התחילה התחרות. הבנים התחפשו לקאובויים, אינדיאנים או שוטרים ואילו הבנות… כאן כבר הגיעה חובת ההוכחה על אמא. מלכת אסתר, מלכת הלילה, יפיפיית הנילוס – כל אחת והאמא שלה. זכיתי, אמא שלי הייתה יצירתית במיוחד ואף שיתפה אותי בהכנות לתחפושת. היה זה זמן איכות נדיר לשתינו. כיתה א' – מלאך אבי הכין מקרשים של ארגז תפוזים שלד לכנפיים, אמא עטפה אותן בנייר לבן, ואני הדבקתי עליהן כוכבים זהובים שגזרתי בעצמי. הכנו גם שרביט שבקצהו כוכב זהב. בבוקר לבשתי שמלה לבנה מצמר, הניחו על כתפיי את הכנפיים, נתנו לי שרביט ביד, צילמו – ויצאתי צוהלת ושמחה לבית הספר. אלא שהכנפיים נעשו כבדות, ו"המלאך" בקושי ...