משניכנס אדר
בילדותי, כשנכנס אדר, האימהות נכנסו לאטרף.
אז לא קנו תחפושות – כל אמא נאלצה להוכיח את יכולתה ביצירתיות ובמלאכה. זו הייתה שעתן היפה של האימהות שידעו לתפור ולא רק לנקות את הבית ולתלות יפה את הכביסה הלבנה על החבל כדי שכל השכנים יראו.
אמא שלי ידעה בעיקר לעשות תיקונים. כל בגד שפג תוקפו עבר תחת ידיה שימוש משני ושלישי (ממש כמו "גלגולו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי).
בגן היינו כולנו ליצנים, אבל מכיתה א' התחילה התחרות. הבנים התחפשו לקאובויים, אינדיאנים או שוטרים ואילו הבנות… כאן כבר הגיעה חובת ההוכחה על אמא.
מלכת אסתר, מלכת הלילה, יפיפיית הנילוס – כל אחת והאמא שלה.
זכיתי, אמא שלי הייתה יצירתית במיוחד ואף שיתפה אותי בהכנות לתחפושת. היה זה זמן איכות נדיר לשתינו.
כיתה א' – מלאך
אבי הכין מקרשים של ארגז תפוזים שלד לכנפיים, אמא עטפה אותן בנייר לבן, ואני הדבקתי עליהן כוכבים זהובים שגזרתי בעצמי. הכנו גם שרביט שבקצהו כוכב זהב.
בבוקר לבשתי שמלה לבנה מצמר, הניחו על כתפיי את הכנפיים, נתנו לי שרביט ביד, צילמו – ויצאתי צוהלת ושמחה לבית הספר.
אלא שהכנפיים נעשו כבדות, ו"המלאך" בקושי הצליח לעוף. לאט לאט הוא החל לצלוע, ואז פשוט התיישב…
בכתפיים שמוטות חזרתי הביתה, הסרתי את התחפושת וזהו – אין יותר מלאך.
כיתה ב' – "כושי"
לבשתי חולצה שחורה, גרבי טייץ שחורים וחצאית מקש שאמא ואני הכנו.
רק הפנים וכפות הידיים נותרו לבנות… מה עושים?
משחת נעליים שחורה! כן, כן.
על השפתיים מרחתי שפתון אדום, הצטלמתי – ויצאתי צוהלת ושמחה לבית הספר.
באותו יום היה חמסין, המשחה גירדה ונזלה… בכל מקום שנגעתי, הותרתי סימנים. יצאתי "כושי" וחזרתי הביתה "זברה" עם פסים לבנים.
הסירו לי את המשחה עם סמרטוט טבול בנפט (כמו שהיו מסירים מהרגליים זפת מהים), וזהו.
אין יותר "כושי" – הכושי הפך את עורו.
כיתה ג' – כלנית.
אמא גזרה מקרטון עלי כותרת, עטפנו אותם בנייר אדום מבריק, ומהדק סיכות חיבר אותם לגומי לבן (של תחתונים) – ויצאה חצאית. כנ"ל גם כתר על הראש.
בבוקר לבשתי חולצה ירוקה צמודה, גרבי טייץ ירוקים, מעליהם החצאית והכתר, על הראש – יצאתי צוהלת ושמחה לבית הספר.
כשהגעתי למגרש המשחקים, אחד הבנים הציץ לי מתחת לחצאית וקרא בקול:
"לעפרה אין תחתונים!" (כמובן שהיו לי, מתחת לגרביונים).
כל הבנים שמעו את "קריאת הקרב" והחלו לרדוף אחרי, ואני – התחלתי לברוח.
דמיינו לכם: כלנית בורחת, ואחריה רודפים קאובואים, אינדיאנים ושוטרים.
ידעתי לרוץ מהר.
הגעתי לכיתה ראשונה כולי מתנשפת והתיישבתי על הכיסא.
רק בסוף היום, כשכולם הלכו, קמתי והלכתי הביתה.
"ומה עם צילום?" אתם שואלים.
אמא, שהייתה מאוד גאה בתחפושת שייצרה, ביקשה שאלבש אותה רק עוד פעם אחת בשביל הצילום.
הלכנו למר וויס הצלם, עשיתי פוזה.
"חיוך גדול!" הוא צעק.
חייכתי ככל שיכולתי.
קליק קלאק – וזהו.
למחרת, אמא שלי הביטה בוויטרינה של הצלם. עמדו שם תמונות ממוסגרות (בשחור לבן) של הילדים שתחפושותיהם היו הכי מוצלחות אבל התמונה שלי לא הייתה.
"למה לא שמת את התמונה של עפרה?" היא שאלה.
והוא ענה:
"כשלעפרה יצמחו השיניים – אשים."
באותה עת נשרו לי כל השיניים החלביות הקדמיות וצילום של כלנית עם "חיוך גדול" בלי שיניים, האמת, ניראה די מפחיד.
יתר חגי פורים כבר התחפשתי בעצמי:
מוכרת פרחים (חצאית, סל עם פרחים ומטפחת על הראש)
סינית (כובע סיני וחלוק רחצה) וכד'.
כמה פשוט - ככה נוח .
ואנקדוטה אחרונה קטנה:
אחי, כשהיה קטן, אמא החליטה שיהיה הודי.
היא חבשה לראשו כובע מגבת כתום שנראה כמו טורבן, תקעה בכובע סיכה צבעונית גדולה מקדימה, הלבישה אותו בפיג'מה ססגונית ואמרה לו:
"אתה הודי!"
כשהביט במראה – הוא בכה:
"לא רוצה להיות הודי! לא רוצה להיות הודי!"
"ותרנגול הודו אתה רוצה להיות?" היא שאלה.
"כן!" הוא ענה.
אמא יצאה לחצר, תלשה לתרנגולת נוצה ותקעה אותה בטורבן שעל ראשו.
"זהו, עכשיו אתה תרנגול הודו!"
הוא הביט במראה – והלך צוהל ושמח לגן.
אז למה נתחפש השנה?
פורים שמח...
