המתנדבים🫏🐄
חלק א', ספארי
לפני שנים, רוני ואני—שנינו אוהבי בעלי חיים—התנדבנו בספארי ברמת גן.
תמיד גידלנו בעלי חיים. חתולים, ארנבים ,תרנגולות מטילות, ציפורים קטנות (שלוויות) וגם כעת יש לנו שני חתולי רחוב שאימצו אותנו, שימי ומגעולה (כשמה כן היא) שמסוכסכים ביניהם.
בספר "חיי פיי" מתואר גן חיות בהודו שיש בו חדר חשוך עם וילון שעליו כתוב "החיה הכי מסוכנת בעולם" כשמסיטים את הווילון, מתגלה מראה.
וזה מה שעשינו בהתנדבות. בשבתות היינו מגיעים לספארי ברמת גן, לבושים בתלבושת פקחים, ותפקידנו היה להשגיח על החיות מפני החיה הכי מסוכנת בעולם, האדם.
בכל שבת נוהרים לספארי המוני בני ישראל. ילדים ומבוגרים. שיירה ארוכה של מכוניות ממתינה לפני הקופות. ברגע שהמחסום עולה הם מתגלגלים פנימה, לשטח הפתוח, מקיפים את האגם, מתפעלים מהיענים, מהזברות, מהקרנפים, מההיפופוטמים ומשאר חיות השדה, ולבסוף מגיעים לחניית אספלט רחבת ידיים.
מצוידים בשקיות אוכל—ביסלי, במבה, פופקורן וכדומה—הם יוצאים מהמכוניות ומתחילים לצעוד בין הכלובים. למרות כל השלטים האוסרים זאת, כולם רוצים לראות איך קוף מושיט יד לבמבה ואיך ג'ירפה מוציאה לשון.
תפקידנו היה לפקח ולמנוע מהם לנענע את הסורגים, להשליך על החיות מקלות ואבנים ובעיקר לא להאכיל את החיות, כי אחרת הן תזדקקנה לטיפול רפואי ואפילו לניתוח קיבה.
לפניכם כמה דוגמאות אמיתיות (שלאו דווקא קרו במשמרת שלנו) אבל מנעו פגיעה ואסון:
1. ילדה שישבה על כתפי אביה והאכילה ג'ירפה בסוכרייה על מקל.
2. שני גברים שהתערבו ביניהם האם התנינים אמיתיים? אחד מהם הרים לבנה כדי להשליך על תנין ולראות אם הוא זז.
3. שני נהגים שהתנגשו עם מכוניותיהם במתחם האריות הסגור, יצאו מהמכוניות כדי להחליף פרטים.
ועוד ועוד...
בתמורה "זכינו" גם לקללות וגם לתודות.
את יום הולדתי ה-50, חגגתי עם משפחה וחברים בספארי לילה. הירח המלא (אמצע החודש) שהוזמן אף הוא, לצערי איחר להגיע, אבל היה מגניב!
חלק ב', טבע הקשר 🐄🫏🐖🐐🐑🐏
("טבע הקשר": חווה המתמקדת בשיקום והצלה של בעלי חיים ומפעילה מרכז חינוך לתלמידי בתי ספר ובני נוער)
החלטתי שהגיע הזמן להתנדב שוב. אמנם אני עסוקה מבוקר עד ערב, אבל בהתנדבות יש רוח של עשייה והכרת תודה.
בתי סיפרה לי ש"בטבע הקשר" זקוקים למתנדבים.
"למה לא?" חשבתי. רק שלא יבקשו ממני לפקח שוב... והלכתי לבדוק מה יש להם להציע.
אני ועוד 3 מתנדבים קיבלנו הדרכה.
למעלה מ-100 חיות משק מיישובים בעוטף עזה ובגליל העליון נקלטו מאז פרוץ המלחמה בחווה! חלקם נשארו, טופלו, וחלקם הועברו לפינות חי בארץ. כן פגשנו שם תרנגול הודו שבגיל שלושה חודשים, כשהובל לשחיטה, נפל מהמשאית. כבר אז היה שמן וגדול בגלל הורמונים או טיפול גנטי, וכיום, כשהוא בן שנה הוא בקושי יכול לשאת את משקלו. היו שם כמה תרנגולים לבנים גדולים שניצלו מטקס הכפרות לקראת יום כיפור, שלושה חזירים שהגיעו מדנמרק אחרי שחוו ניסויים קשים (ומיותרים) בתעשיית הקוסמטיקה, עדר עיזים וכבשים שנפגעו מטיל בפינת החי של בית הספר ברמת אפעל ולאחד מהם הוצמד הליכון, ארנבונים שעברו ניסויים במעבדה, שלוש פרות (אחת עקרה) שניצלו משחיטה והכי חמודים החמורים, בדרך כלל חמורים שעברו התעללות כבהמות משא ואז ננטשו.
כמעט כל בעלי החיים בחווה חוו טראומות וכעת מנסים לשקם אותם ולחנך באמצעותם את הילדים שיגלו חמלה ואמפטיה לכלל בעלי חיים.
המדריכה שלנו הכירה את שמות כולם וליטפה אותן כאילו היו ילדיה.
לסיום, היא הסבירה מהו התפקיד שלנו—או ליתר דיוק, מהו התפקיד שהם רוצים שנעשה:
לאסוף קקי! לסנן את החול ברחבה ולגרוף אותו מהכלובים.
"זו כמעט עבודה מדיטטיבית" היא הסבירה "מרגיעה כל כך.."
אחי הצעיר, שהוא מהנדס מים וביוב, תמיד אומר:
"מוטב להיות מהנדס חרא מחרא של מהנדס."
אבל אני אמרתי למדריכה:
"אתם עושים עבודה ממש חשובה, תודה רבה" והלכתי.
להדריך, לטפל בחיה מסוימת ולהתקשר אליה, הייתי עושה זאת בשמחה!
להעביר את המסר לאהוב ולחמול חיות זה משהו אחד, אבל רק לנקות אחריהן? זה כבר משהו אחר... מצטערת."
הייתי עצובה. איך בכל זאת אוכל לתרום את חלקי לחיות האומללות? מה אוכל לעשות למענן? אולי אהפוך לצמחונית?
כל השבוע אכלתי כמו זברה—סלטים, עשבים, ירקות מאודים. אגוזים ושקדים לעסתי וטחנתי, אבל כל הזמן הייתי רעבה.
ואז הוזמנו לאירוע. והמלצר שאל: "כן, גברת, מה בשבילך?"
"יש עוף ב..., יש פרגיות עם..., יש סטייק..."
מיצי הקיבה שלי התחילו לפעול ולשדר למוח.
"ס...טייק," שמעתי את עצמי אומרת. "סטייק!"
ואכן הגיעה צלחת גדולה ובתוכה סטייק גדול. טרפתי אותו כמו אריה, וסוף סוף הייתי שבעה .
"ממילא כבר מתה" ניחמתי את עצמי. "מה כבר יכולתי לעשות בשבילה?"
אבל גמלה בי החלטה: יום אחד בשבוע צמחוני, לקנות אך ורק ביצי חופש ולשתות אך ורק תחליפי חלב.
"גם מסע בן אלף מייל מתחיל בצעד קטן אחד".
לכל הסיפורים היכנסו לכתובת: ofrazomer.blogspot.com
