עכבר העיר, עכבר הכפר.
מרגישה כמו עכבר העיר רק בלי זנב, שפם ופרווה אפורה. מכרסמת כל היום, נעה במהירות ממקום למקום, מהמחילה ליוחננוף, לקופת חולים, ל AM.PM להולמס פלייס, כל רחש קטן (אתרעה) גורם לי לקפוא, ואז אזעקה! רצה למחבוא.
אבל בעצם אני יותר עכברית כפר. משם הגעתי. עכבר עם חוסן. אוהבת מרחבים, צריכה מידי פעם לצאת לשדות, לשוטט בין העשבים ובעיקר להסניף את ריח הפרחים.
אז אתמול בבוקר קמתי ולמרות החששות נסענו לשדות בין רחובות לנס ציונה לראות "צבע אדום", חלילה לא של אזעקה, אלא של פריחה.
שדות שדות של פרגים אדומים עד האופק, איזה מחזה מרהיב! הלב מתרחב. כמה התגעגעתי... וכמה אופיום אפשר היה להפיק מהם😉.
פרחים בטבע תמיד שיכרו אותי, כמו פרפר וריחם עוד יותר.
וזה מזכיר לי סיפור:
תעצור, תעצור!!!" צעקתי לנהג. "אני יורדת פה!"
אבל הוא לא עצר.
חזרנו באוטובוס מלא תלמידים בדרכנו מאילת לחיפה, אחרי טיול של ארבעה ימים שבהם כמעט לא עצמתי עין. הייתי מורה מלווה, וכדרכם של תלמידים, הם לא ישנו בלילות, וגם אנחנו, צוות המורים, כמעט שלא.
בדרך חזרה כולם נרדמו סוף סוף לשינה עמוקה. החלונות היו פתוחים למחצה ורוח חדרה דרכם פנימה. לפתע היכה באפי ריח עז של הדרים,
פקחתי את עיניי, ולהפתעתי ראיתי שאנחנו חולפים על פני עיר ילדותי רחובות "עיר ההדרים" פרדסים סביב לה.
"תעצור, תעצור!" אמרתי לנהג "אני צריכה לרדת, אני גרה פה!".
"גברת, אני לא עוצר. עוד לא הגענו".
להוריי הייתה חנות חשמל בכביש הראשי.
מהחלון ראיתי את אמי עומדת בחנות והאוטובוס לא עוצר! ממשיך לנסוע.
"אמא!"צעקתי ונופפתי בידי והיה נדמה לי שהיא מסתכלת לעברי. "למה אתה לא עוצר?"
"גברת יש עוד שלוש שעות נסיעה" אמר הנהג.
"המורה השתגעה..." שמעתי לחשושים.
הפניתי ראשי לאחור וראיתי הרבה עיניים בוהות בי.
ואכן השתגעתי ושכחתי.
כבר עשר שנים מאז החתונה אנחנו גרים בחיפה ולשם מועדות פנינו.
ריח ההדרים, דמותה של אמי הציפו בי זיכרון ילדות עד אובדן המציאות.
📚 יש לזה אפילו שם
התופעה הזו נקראת Proust phenomenon, על שם הסופר Marcel Proust שתיאר איך ריח של עוגייה החזיר לו זיכרונות ילדות שלמים, ואצלי היה זה ריח ההדרים.
אז אם אתם עכבר עיר או עכבר כפר, לא משנה.
מצאו פרח אחד קטן נשמו עמוק ותריחו. שייתן לכם מעט שלווה. גם בושם טוב יכול לעשות את העבודה. מה שיגיע קודם.
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת: ofrazomer.blogspot.com