קדישמן
מתנצלת מראש שסיפור רודף סיפור ואתם נאלצים לסבול את ההצקות שלי, אבל בגלריה של חברים שלנו בתל אביב, “בית הבאוהאוס” מוכרים עכשיו תמונות של קדישמן במחירים שפויים. מי שאוהב את ציוריי הכבשים שלו שימהר לפני שייגמר.
אני לא עושה פרסומת, בעצם אני כן עושה, אבל רק כי נזכרתי בסיפור שקרה לי לפני כחמישים שנה.
יוואהווו, איך הזמן טס!
היינו אז סטודנטים תפרנים.
בוקר אחד רוני חוזר מעבודת לילה במעבדת השינה, בידו גליל נייר.
הוא פותח את הגליל, ומה אני רואה? כבש בוהה בי. מסביבו קשקושים בצבעים עזים כמו שילדים אוהבים לקשקש, אדום, ירוק, כחול, צהוב.
“שיעמם לך?” שאלתי.
ואז הבחנתי בתחתית הציור בהקדשה: “לעפרה ויעקב (רוני) ממנשקה קדישמן. 82”.
“מי זה?” שאלתי.
“פציינט שנבדק במעבדה”
“ממש גאון” אמרתי, כשבעצם התכוונתי לאינפנטיל גמור.
גלגלתי את הציור בחזרה, הידקתי בגומייה וזרקתי אותו על הארון בחדר השינה.
כשנולד בננו הבכור נזכרתי בו. הנה ציור שיתאים לחדר ילדים. אמרתי בליבי.
שבוע קודם לכן קניתי פוסטר של הצייר ההולנדי "אשר" שמאוד מצא חן בעיניי.
צורה גיאומטרית בשחור לבן של דגים שוחים שהופכים לציפורים.
לקחתי את שני הציורים ונסעתי איתם באוטובוס לשכונת הדר בחיפה כדי למסגר אותם. ישבתי בספסל האחורי ודחפתי אותם מתחתיו.
כשהאוטובוס עצר בתחנה מרוב חיפזון כמעט ירדתי בלי קדישמן.
לממסגר הסברתי:“ אתה רואה את הכבש? תעשה לו מסגרת צהובה שתתאים לחדר ילדים. ולפוסטר עם הדגים מסגרת כסופה, לסלון”.
“גברת, את יודעת מה יש לך פה?” הוא שאל.
ואני עניתי “כבש”.
“יש לך קדישמן. כדאי שתשמרי עליו”.
"באמת?" היתממתי כאילו אני מבינה גדולה באמנות.
“טוב אז תחליף את המסגרות,. את הצהובה תשים על הדגים והציפורים שתתאים לחדר ילדים, ואת הכסופה האלגנטית על הכבש שתתאים לסלון”.
וכך היה.
מאז הכבש המעצבן הזה תלוי אצלנו בסלון, כאילו לועג לי. יש לו עין אחת עצלה וחיוך ממזרי בזווית הפה.
"סידרתי אותך" הוא אומר לי "הכבש עירום", "סיפרו לך שאני שווה מיליונים ומיד תלית אותי בסלון? בההה”
מה שנכון נכון...
בתגובה תליתי מולו פוסטר גדול עשוי מגזרי מפות ועיתונים שקניתי בדליית אל כרמל, של חתול קצין וג’נטלמן, אלגנטי ויפה תואר כמו ריצ'ארד גיר, שהם יתווכחו בינהם מי פה יפה יותר.
תשפטו בעצמכם.
חנוכה שמח...מיאו, מיאו...בההּ...בההה🐑
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת: