איפה שיש כיסא יש מקום
לפני כעשור חגגנו לנכדנו הבכור את מסיבת בר המצווה לכל המשפחה, בערב הדלקת נר ראשון של חנוכה.
זה היה חורף קר וגשום. בייירון טרם ביקר אצלנו, אבל גשמים עזים ירדו פה ושם.
"מי להזמין, ומי לא להזמין מבלי שיעלב?" שאלתי את עצמי.
איך יכנסו שבעים אנשים ויותר, כשמחציתם ילדים קופצניים לדירה שלנו? זו לא סוכה שאפשר להזיז את הקירות שלה.
והתחלתי להכין רשימות מוזמנים ולא מוזמנים.
ואז הלכתי לספרית שלי, יפה.
אישה מבוגרת, עם חכמת חיים, שהקימה במחסן ביתה סוג של מספרה ולוקחת מחירים שפויים.
בעודה גוזרת את שערי סיפרתי לה בקצרה על הדילמה שלי: "אין מקום לכולם".
"עפרה" היא אמרה לי: "איפה שיש כיסא, יש מקום!", "תזמיני את כולם! אל תעליבי אף אחד!"
והקשבתי לה.
למזלי, באותו הערב לא ירד גשם, אבל היה קר מאוד וחשוך.
ביום האירוע, הבאנו כיסאות פלסטיק והערמנו אותם בכניסה לדירה ובגינה.
ערכתי את השולחן בבית עם כל המטעמים, ועל השולחן בגינה בניתי שתי פירמידות גדולות של קרמבו, פיזרתי מטבעות שוקולד ודאגתי למלאי.
וגם שמתי כדורים על הדשא וצעצועים.
בשבע בערב כולם הגיעו, על טפם ונשותיהם. היה חם וצפוף, מאוד צפוף!
הדלקנו נרות, שרנו "מה עוז צור ישועתי" ואז הדלקתי את האורות בגינה, פתחתי את דלת הסלון והכרזתי: "כל מי שמתחת לגיל 13 , החוצה!" שני זאטוטים קפצו מיד לחיק אמהותיהן וכל שאר הילדים רצו החוצה, הישר למגדלי הקרמבו והצעצועים...
וכך נשארנו כל המבוגרים בפנים, יושבים על כיסאות, משוחחים בנחת ומבעד לשמשה ראינו איך הילדים משחקים ומשתוללים בחוץ עם חיוך גדול וקרמבו מרוח על הפנים.
מאז, המפגש אצלנו בנר ראשון של חנוכה הפך למסורת (פרט לשנות הקורונה והמלחמה).
לא כולם מגיעים, מי שבא, ברוך הבא.
אבל כ-ו-ל-ם מוזמנים!
כי איפה שיש כיסא, יש מקום.
חג חנוכה שמח!
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת: