סבתא על גלגלים
בדור שלנו היו שלושה סוגים של סבתות:
סבתות בתמונה ממוסגרת על השידה, כאלה שאינן, שניספו בשואה או נותרו הרחק בגולה.
סבתא בסלון, שגרה בבית, חלק בלתי נפרד מהמשפחה וישנה על הספה.
וסבתא שגרה בבית סמוך.
סבתי גרה בבית לידנו, דיברה בשפת מולדתה, בעיקר עם הורי והדודים ובקושי תקשרה אתנו הנכדים.
היא נראתה לנו מאוד זקנה, כשהיינו רואים אותה רצנו מיד עם כיסא: "סבתא, שבי".
והיום...
השבוע יצא לי להיות סבתא במשרה מלאה.
ההורים טסו לחו"ל, ואנחנו, בעזרת הסבים מהצד השני (שיזכו לחיים ארוכים) ג'ינגלנו:
6:45 השכמה
שתיה, סנדביצ'ים, הסעות לבית הספר, לחוגים לחברים ביישובים שלא הכרנו ובשעות מוזרות.
בין לבין הכנתי אוכל לשלושה טורפים (שניים מהם מתבגרים שגם בישלו והכינו בעצמם) קנינו מצרכים, דאגנו למדיח, לרוקן את פח האשפה, לשלוח את הנכדה למחנה צופים ומה לא.
22:00 שינה.
אני ישנתי בחדר השינה בקומה השנייה, כך שעליתי וירדתי 14 מדרגות כמה פעמים ביום בשביל משהו שזכרתי או משהו ששכחתי...לפעמים עד שהגעתי למעלה, שכחתי את מה שזכרתי.
ושלוש פעמים גם ירדנו בלילה למקלט, כי הייתה אזעקה. החות'ים שלחו לנו טיל.
קל, זה לא היה, אבל היה סבאבא.
כי כשמקבלים אהבה מהנכדים, ובעיקר מנכדה מתוקה, נשבים ומתמכרים.
ההורים שבו בשלום ואני חזרתי הביתה לנס ציונה עם סלים ריקים ולב מלא.
מיד הלכתי לישון והתעוררתי... למחרת.
וחשבתי על אמא שלי...
כשהייתי אמא צעירה לשלושה ילדים קטנים וחתולה, אמא שלי הייתה נוסעת אלינו מרחובות עד לחיפה באוטובוסים, מטפסת בעליה לביתנו עמוסה בסלים, לובשת סינר ומיד מתחילה לבשל, לטגן שניצלים, לקפל כביסה, להאכיל ולשמור על הילדים בזמן שאני יצאתי ללמוד. בסופו של דבר חזרתי לגור ברחובות קרוב אליה. נוסטלגיה לבייביסיטר.
הטריגר היה רגע אחד בלתי נשכח: החתולה שלנו שמן הסתם הייתה רעבה חטפה מידי בתי הקטנה את השניצל האחרון שהיה! הילדה נבהלה ובכתה ואני עמדתי במטבח מותשת מיום עבודה אובדת עצות. מאיפה אשיג לה כעת שניצל? את החתולה העפנו למחרת מהבית והבנתי שאני חייבת עזרה.
חזרתי לגור ברחובות, קנינו דירת גג בקומה שלישית, שוב הרבה מדרגות ושוב אמא שלי כּל יום שלישי שהיה מכונה בפי "היום הקשה" טיפסה במדרגות עם סלים, טיגנה שניצלים, בישלה, קיפלה כביסה ...
ביום זה לימדתי 8 שעות רצופות כמעט בלי הפסקה. הייתי חוזרת הביתה הרוגה! בבית חיכו לי 3 ילדים שבעים, ערמת שניצלים כביסה מקופלת וצלחת מרק על השולחן.
אבל אני מכל זה רק ראיתי כיור מלא סירים וכלים מלוכלכים שצריך לנקות, כביסה מקופלת מונחת בסלון שצריך להכניס לארונות ואמא שמחכה לדבר איתי. וכל מה שרציתי זה לשבת ולאכול בשקט ושתלך כבר... והיא הייתה אומרת שלום והולכת.
יום אחד ביקרתי אצל אחי. גם אצלם אמא בישלה, קיפלה ...
גם הוא חזר מיום עבודה. כבר מרחוק שמעתי אותו קורא לה "בומביליין" (שם חיבה לאמי) "איזה ריח טוב! איזה אוכל טעים!" וראיתי כיצד אורו עיניה והיא מתמוגגת...ואז שאל לשלומה, אכל בתאבון והלך לנוח.
וחשבתי לעצמי, איזה מטומטמת ואנוכית הייתי! לא יכולתי טיפה להתעלות ולהגיד מילה טובה? להודות? לתת מחמאה? עוד מאמץ קטן?
התובנה הזו לצערי הגיעה אלי מאוחר מידי. שנת הלימודים הסתיימה ועברנו דירה לעיר אחרת.
והיום, כשאני סבתא בעצמי, אני מבטיחה שלא אשאיר אחרַיי החמצה כזו.
אני אומרת תודה בקול רם, מעניקה חיבוק ומילה טובה, ומלמדת את הנכדים גם להגיד "תודה".
גם עזרה יומיומית, אפילו הכי פשוטה, היא מתנה .
תודה שקראתם!
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת:
האימייל שלי: sipur.ofra@gmail.com