הקיץ הסתיים סוף סוף
יש סימנים שהקיץ עומד להסתיים.
ילקוטים בחלונות הראווה, מעברי חצייה מתחדשים בלבן, שנת הלימודים בפתח.
ילד קטן ממוצא אתיופי לבוש יפה אוחז ביד אמו ויחד הם חוצים את הכביש במעבר המחודש ונכנסים בשערי בית ספר, כנראה להירשם לכיתה א'.
נער חוצה את הכביש ועיניו תקועות בטלפון. צפרתי בחזקה כדי להקפיץ אותו. שילמד, ילד, ככה לא חוצים כביש בלי להסתכל.
ועל גבעת התור בנס ציונה עליה טיפסתי הבוקר פרחו שני חצבים דקיקים תוהים מה הם עושים פה. הקיץ היה ארוך, חם ומתיש. כל כך יבש עד שגם היתושים נעלמו עם מקורות המים שהתייבשו.
איזה פרח גיבור הוא החצב! כשהכול מסביבו קמל, הוא חוצב באדמה ויוצא. החרקים בטח "מתים עליו" בשבילם הוא פאטאמורגנה. מביא להם צוף כמו נווה מדבר להלך.
ובראש הגבעה עומד שלט "פה היו פרשים אוסטרלים וניוזילנדים (אנז"ק) שכבשו מידי התורכים את המקום".
פה? מה הם חיפשו פה? באו מקצה העולם עם הסוסים שלהם עד לפה?
התיישבתי על כורסא שמישהו זרק שם הבטתי בנוף ופתאום משב רוח וכמה טיפות גשם.
זהו! הסתיו כבר כאן. הסתיו כבר כאן. ברוך השם!
מחר תיפתח שנת הלימודים.
"עוד חמסין נישבר אתמול, תם החופש הגדול" {רחל שפירא}
ומה נאחל לילדינו?
שיצליחו, שייהנו ושיגשימו את חלומותיהם.
כשהייתי נערה סיפרתי לאמי ז"ל שאני רוצה להיות עיתונאית.
"קודם תכתבי משהו" היא אמרה.
האם צריך לעודד ילדים להגשים את חלומותיהם?
אמי שהייתה מאוד פרקטית חיברה בין עשייה להצלחה. אם עד כה לא כתבתי "משהו" איך תצמח ממני עיתונאית?
אם עד כה לא שרת איך תהיה זמר? וכו'
אבל אני דווקא כן כתבתי, למגירה.
מילאתי יומנים בכתב יד צפוף ששום עין לא הייתה אמורה לראותם כי הם היו נעולים במגירה עם מפתח.
אבל אמא שלי כן קראה אותם (השארתי סימנים) וכנראה לא מצא חן בעיניה.
מה כבר תכתוב נערה בגיל הטיפש עשרה? על מי היא כועסת? את מי היא שונאת? את מי היא אוהבת? אוי ואבוי...
לקראת החתונה זרקתי אותם לפח. התביישתי. לא רציתי שתישאר ולו עדות פורנזית אחת למי שהייתי. רציתי שבעלי יכיר אותי "טאבולה ראסה". מה אני אנה פרנק?
והנה בגילי המופלג אני שוב כותבת, ואתם קוראי הנאמנים נאלצים לסבול וכל זה בגלל שלא נהייתי עיתונאית ואין אמא שתקרא את מה שכתבתי...
בתמונה:
בראש הגבעה ניצב עמוד ועליו שלטים המורים את הכיוון והמרחק מנס ציונה : לאיסטנבול, לוולינגנטון שבניו-זילנד ולירושלים. מעין "מפת בריחה".
למי נועדו? לפרש האוסטרלי עם הסוס המסכן שלו? יופי הגעת. עכשיו בחר כיוון ותתחיל לצעוד.
אני דווקא בחרתי, וולינגנטון ניו-זילנד , הכי רחוק מכאן 😊
נ.ב.
ומה קרה לסוסים של אותם פרשים אחרי שעזבו את פלשתינה?
הם לא הורשו לשוב איתם לארצם, מסיבות בריאותיות ולוגיסטיות.
חלק נמכרו או נמסרו לאיכרים.
רבים מהפרשים, שלא יכלו לשאת את המחשבה שסוסם האהוב יסבול תחת ידיים זרות, שלפו את האקדח, ירו בו וקברו אותו בשדה.
"הסוס עשה את שלו, הסוס יכול ללכת".
לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת:
האימייל שלי: sipur.ofra@gmail.com
אהבתם? העבירו לחברים שאוהבים סיפורים .
ואם יש לכם רגע, כתבו לי מה חשבתם.