סליחה איתן
אני לא מתחברת לבקשות ה"סליחה" בין בן אדם לחברו שצצות כפטריות לפני הגשם ביום כיפור.
פגעת בי, העלבת אותי? אז למה אתה מחכה? תבקש סליחה ודי.
מגיע יום כיפור ואז בום "סליחה" ונמחל לך?
למה אני צריכה בכלל לסלוח?
אני מעדיפה לשכוח.
מי ששוכח הוא הכי שמח.
למעט פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים.
קראו לו איתן (שם בדוי) אבל כל הילדים בגן קראו לו "איתן הקקה". הוא דווקא היה ילד נחמד, רזה, עדין, מעט מוזר. פעם אחת, מסכן "ברח" לו, הוא טיפס על עץ ולא רצה לרדת. מאז, דבק בו הכינוי "איתן הקקה".
הילדים נטפלו אליו וכל הזמן הציקו לו: "איתן הקקה, איתן הקקה" והוא רק הגיב בחיוך מבויש, עד שבאחת ההפסקות החלו להשליך עליו אבנים.
כמו יתר הילדים בגן, גם אני הרמתי אבן מהאדמה והשלכתי לעברו. אבל האבן שלי פגעה לו בול בפוני. הוא נפל והחל שותת דם. הילדים רצו לגן לקרוא לגננת ואני רצתי מבוהלת לכיוון פח האשפה מאבן הצמוד לגדר הגן נכנסתי לתוכו וסגרתי מעלי את המכסה.
שמעתי קולות בהלה, שמעתי צפירות של אמבולנס.
בסוף יום הלימודים כשכל הילדים עזבו את הגן יצאתי מפח האשפה והלכתי הביתה. להורי לא סיפרתי כלום.
למחרת צעדתי בחיל ורעדה לגן. הגננת נזפה שוב בכולם אבל אף ילד לא הצביע עלי, כולם הרגישו אשמים.
כעבור שבוע איתן חזר לגן ראשו חבוש בתחבושת לבנה גדולה.
מאז כבר לא קראו לו "איתן הקקה". שמו חזר להיות רק איתן. אפילו נעשיתי קצת חברה שלו בהפסקות...
לוא ידע מי הייתה זו שזרקה את האבן שפגעה.
הּרבה שנים חלפו מאז, אבל ייסורי המצפון נשארו.
היום איתן, אתה כבר בשנות השבעים לחייך ויתכן שהספקת לשכוח את המקרה, אבל אני לא.
כילדים לא הבנו אז את עומק הפגיעה ואכזריותה.
גם אם עברו שנים רבות, אני מבקשת ממך סליחה מכל הלב.
הלוואי שהצלקת שנותרה במצחך, אם אכן נשארה, היא רק במצחך ולא בנפשך.
גמר חתימה טובה.