אורחים

*חנניה רייכמן - פתגמים ומכתמים.

ובעברית פשוטה:

רק קניבל תמיד מוכן בשמחה, לקבל אורח  – לארוחה.

לא קל לארח היום ועם הגיל קשה יותר...האנרגיה יורדת.

כשהייתי ילדה, הכול היה פשוט יותר.

להורי הייתה מרפסת גדולה, כזו שהייתה מתמלאת בשבתות אורחים – קרואים ולא קרואים, ברובם בני משפחה – שהגיעו ברגל.

אמא הייתה מכינה תקרובת צנועה: בוטנים, עוגת טורט פשוטה, מיץ ופירות העונה – וזהו.

אני הייתי המוציאה והמביאה ועל הדרך מנסה להתחמק מדוד אחד שתמיד ניסה לצבוט אותי (בלחי)

האורחים ישבו על כיסאות פשוטים, או סתם על המעקה של המרפסת – ואבא, שרוע על כיסא נוח.

השיחות התנהלו בגרמנית וביידיש (ככה למדתי את השפה) כעבור שעה-שעתיים כולם היו נפרדים בנחת, וחוזרים לביתם.

והיום? 

האירוח עלה בכמה דרגות.

דורש תיאום – יום, שעה, לפעמים שבועות מראש.

ואז מתחילות ההכנות: ניקיון, קניות, בישולים, סידור שולחן. 

והאירוח עצמו גם לא קל:

"תשבי, תשבי, למה את רצה כל הזמן?" (נו, מי יגיש?)

"אפשר לעזור?" (איך בדיוק? את תקועה בפינה)

"לא תודה" אני אומרת "תשבו, תשבו, אני אגיש."

ואחר כך – הניקיון שאחרי, הדחת הכלים, החזרת הכול למקום... והרגליים – אוי, הרגליים! כואבות.

נכון, מסעדה היא פתרון.

אבל התחושה – לא אותה תחושה.

אני מתגעגעת לספונטניות, לפשטות ההיא, לשבת במרפסת, לעוגת הטורט, לבוטנים, לשיחות...

הייתה פעם אחת יוצאת דופן – כשאמא שלי החליטה לחדש את המטבח.

הם צבעו את פינת האוכל בצבע שמן ורוד, עם דוגמאות לבנות – שיא האופנה דאז.

לאירוע הפתיחה הוזמנו במיוחד הדודים מחיפה, ענף משפחתי מיוחס.

אמא ניקתה, הבריקה ובישלה כאילו תכף תגיע המלכה.

הכול היה מוכן – כמעט.

רק את פח האשפה היא לא הספיקה לרוקן.

ואז – צלצול בדלת.

"שלום שלום, כמה יפה שבאתם!" קיבלה אותם אימי, קורנת מנחת.

"הו, כמה נקי ומסודר כאן!" אמרה הגברת המגונדרת, מדדה על עקבים.

"ואיזה ריח של אוכל!" הוסיף בעלה, חנוט בעניבה.

וכולם – לכיוון המטבח.

ושם…

בדיוק ברגע הכי פחות מתאים –  הופיעה מונולוגי.

(מונולוגי הייתה החתולה שלנו – תמיד בהריון, תמיד רעבה).

במטבח, על הרצפה – כל תכולת הפח מפוזרת לכל עבר.

ובתוך הפח – ראש תקוע בקופסת שימורי תירס ריקה – עמוק עמוק, הראש של מונולוגי.

כששמעה את הרעשים של האורחים, ניסתה מונולוגי להיחלץ  ברוורס, תוך שהיא מטלטלת את ראשה עם הקופסא מצד לצד,

על הדרך קפצה על השיש, ואז – הישר על הגברת מחיפה.

זעקות. בלגן.

אחר כך פילסה את דרכה לדלת היציאה דרך הפרוזדור כשהקופסא עדיין על ראשה והיא חובטת "תק תק" בקירות,

אחריה זינקו החוצה הגברת והאדון, צעקו "שלום!" ונעלמו לתוך המכונית שהביאה אותם.

אמא שלי עמדה נדהמת, ספקה כפיים וקראה:

"אני מגרשת את מונולוגי מהבית!"

אבל מונולוגי – חכמה שכמותה – הקדימה אותה. נעלמה לכמה ימים, חיכתה שהרוחות יירגעו, ואז חזרה, כאילו כלום לא קרה.

אהבתם? תעבירו לחברים שאוהבים סיפורים.

לכל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת    ofrazomer.blogspot.com 

מימין לשמאל - רומלוס, מונולוגי ותותי.