סיפורים בראש

מה שלומי? שלומי כמו כספית המדחום עולה ויורדת, נעה בין מתח ודאגה אופטימיות וחלום.  ...I have a dream בינתיים נכדתי שוהה אצלנו (אצלם אין ממ"ד) בלילות על אף האזעקות היא ישנה שינה עמוקה. רק בבוקר מתעוררת ושואלת   - הייתה אזעקה? - אוף, למה לא הערתם אותי את הימים אנחנו מעבירות בבישולים, גינון "יצירה"("היצירות"  האחרונות כבר בפח...) ושיטוטים בגינה הקרובה. וזה מזכיר לי ... בילדותי, במלחמת סיני 1956, לא היה לנו מקלט ובטח שלא ממ"ד .  אבי חפר בחצר שוחה צרה. לא ממש ארוכה ולא ממש עמוקה.  כשנשמעה בלילה האזעקה, קפצנו עם פיג'מות פנימה, צפופים אחד ליד השני, כולם יכלו להוציא את הראש לנשום אויר נקי ולחפש אווירונים בשמיים. אני  הקטנה, ראיתי רק אדמה ורחרחתי את דפנות השוחה הקרירות. עד היום אני זוכרת את ההרגשה ואת ריח האדמה ההיא. ב תמונה: עוגה מפתיעה בכוס, שנאפתה בשלוש דקות במיקרוגל . הכנו אותה אתמול בפעולת הצופים בזום, מדריכה אחת ושתים עשרה בנות צוהלות: כמה קמח? כמה סוכר?  כמה חלב? אמא בואי תעזרי! שימו על מיוט (השתק) העוגה יצאה "פצצה". המטבח כמו אחרי פצצה. שעה של...

רק נולדת וכבר מחליטים עליך מי אתה. השם שלך יותר מכל מסביר מי הם הוריך, באיזו  מדינה גדלת ובאיזו תקופה. במסגרת פרויקט "השמות של ישראל" של ynet חזרו אל כמה מהשמות שהיו פעם נפוצים מאוד אך עם השנים הפכו לנדירים מאוד, אחד מהם הוא השם שלי, עפרה. השנה לא נולדה אפילו תינוקת אחת בשם הזה! על שמות, יש לכולנו מה להגיד. "שם יפה", "שם מוזר", "מסכן הילד"...  אספתי כמה אנקדוטות קטנות שלי ושל רוני ושל אחרים, מה יותר ישראלי מסיפור על שם? חלק א' - במשפחה אמא שלי בכלל רצתה לקרוא לי  י-ה-ו-ד-י-ת.   שם ציוני מכובד. לידה שכבה יולדת קיבוצניקית שנחרדה " איך את קוראת לילדה כזו קטנה בשם מיושן כל כך?" אז איך לקרוא לה? "עפרה" אמרה לה הקיבוצניקית, וכך היה. אך אמא שלי מעולם לא התלהבה מהשם הזה. צרם לה שהסתיים בהברה רה, רע. בעוד שאני הייתי באמת ילדה טובה.  ובעיקר לא הייתה בטוחה איך מאייתים אותו, אופרהּ? עופרא? עופרע? בבית קראו לי עופי, עופיל'ה אחי קרא לי ג'וקי בעלי קורא לי אשתי הראשונה הילדים, אמא, הנכדים סבתא.  כשהגיעה לאמא שלי מטפלת פיליפינית ק...

*חנניה רייכמן - פתגמים ומכתמים. ובעברית פשוטה: ר ק קניבל תמיד מוכן בשמחה, לקבל אורח  – לארוחה. לא קל לארח היום ועם הגיל קשה יותר...האנרגיה יורדת. כשהייתי ילדה, הכול היה פשוט יותר. להורי הייתה מרפסת גדולה, כזו שהייתה מתמלאת בשבתות אורחים – קרואים ולא קרואים, ברובם בני משפחה – שהגיעו ברגל. אמא הייתה מכינה תקרובת צנועה: בוטנים, עוגת טורט פשוטה, מיץ ופירות העונה – וזהו. אני הייתי המוציאה והמביאה ועל הדרך מנסה להתחמק מדוד אחד שתמיד ניסה לצבוט אותי (בלחי) האורחים ישבו על כיסאות פשוטים, או סתם על המעקה של המרפסת – ואבא, שרוע על כיסא נוח. השיחות התנהלו בגרמנית וביידיש (ככה למדתי את השפה) כעבור שעה-שעתיים כולם היו נפרדים בנחת, וחוזרים לביתם. והיום?  האירוח עלה בכמה דרגות. דורש תיאום – יום, שעה, לפעמים שבועות מראש. ואז מתחילות ההכנות: ניקיון, קניות, בישולים, סידור שולחן.  והאירוח עצמו גם לא קל: "תשבי, תשבי, למה את רצה כל הזמן?" (נו, מי יגיש?) "אפשר לעזור?" (איך בדיוק? את תקועה בפינה) "לא תודה" אני אומרת "תשבו, תשבו, אני אגיש." ואחר כך – הניקיון שאחרי, הדחת...