סיפורים בראש

"להתראות במלחמה הבאה" זה מה שאמרה נכדתי בת התשע כשנפרדה מסבא וסבתא וחזרה לביתה. חצי אמת וחצי בהומור.  האמת? היה לה טוב במלחמה, ימים שלמים בבית סבא וסבתא עם הממ"ד, שעות של תשומת לב מאבא ואמא והרבה אהבה וכן.... גם הרבה ממתקים תלוי במספר האזעקות.   והיא לא היחידה. אלפי הורים וסבים ברחבי הארץ התגייסו למשימה: להמשיך ולהעניק לילדים תחושת ביטחון ו"שגרה" גם בשעות הקשות. הם החוסן הלאומי של דור העתיד שלנו. עם כלביא.  הפסקת אש, שחר של יום חדש . כל הילדים הלכו לבית ספר, ההורים חזרו לעבודה והזקנים לקופת חולים להשלים מרשמים ותרופות .  יום קודם, אחרי לילה של אזעקות ומתקפת טילים נאלצתי ללכת לסופרפארם לקנות תרופה. בררתי מראש היכן יש ממ"ד ויצאתי. הרחובות היו ריקים.  בתוך הסניף, היו קומץ אנשים שמיהרו לקנות ולהסתלק ושתי נערות צעירות. "אני מחפשת את הבושם שלי" אמרה נערה אחת לשנייה. "אני חייבת את הבושם שלי" לא התאפקתי ושאלתי אותה "בשביל בושם יצאת מהבית? אין לך אף בושם  בבית?" והיא ענתה " אין לי בית ", " טיל פגע בבית שלי ". רציתי ...

כבר שבוע שאני לא מחייכת. באמת, מה יש פה לחייך? עת מלחמה.  אם אני בכל זאת מתאמצת אני נראית כמו סיני שיש לו עצירות.  אמא שלי (ייקית) הייתה אומרת "לנו אין את שריר החיוך"  כששיתפתי חברה בעניין היא אמרה לי "אצלך אמנם לא רואים חיוך על השפתיים אבל רואים חיוך בעיניים"  כשכול זה יגמר, אני מבטיחה לחייך חיוך גדול ורחב, בינתיים רק מתאמנת על השריר... לפי התגובות שלכם – 🤣😄 – נראה שאני עדיין מצליחה להעלות חיוך פה ושם, אפילו בימים כאלה שאין הרבה סיבות. אז הנה לכם – "יומן מלחמה כלביאה". יש בו גם רגעים דביליים לגמרי, אבל היי – גם להחליק על בננה זה מצחיק. תהנו ❤ יום ו'  13 ביוני 2025 - היום הראשון למלחמה.  אז תכננו לנסוע לפורטו בשבוע הבא. לעיתון הודעתי על ביטול ביקשתי מהשכנה להאכיל החתול, רוקנתי את המקרר וארזתי מזוודה. אבל  בלילה  - פרצה מלחמה. אין טיסות, נשארנו בארץ אובדי עצות. ואין חסה אין עגבנייה אין מלפפון אף חלבון לרפואה. הכול פחמימה.  רק פסטה ביסקוויטים קרקרים, מים מינרלים ובמבה.. עד שהמלחמה תיגמר אשמין כל כך - שלא אוכל לצאת מפתח הממ"ד.  לעזאזל ההנ...

הזמנתי חברים לארוחת בוקר אבל לא את חמינאי מאוד מקווה שלא ייעלב ... כולם אמרו שיבואו -  בשמחה ובששון - רק אם בלילה ייתן להם קצת לישון. בסוף  שלחתי  גם לו "הזמנה" "יא כאלב דיר באלק אם תעז!!! בורו בה ג'והונאם" (בתרגום חופשי מפרסית - שתלך לגיהינום ) חתמתי בשם די משכנע:                             בברכה -                              דדי ברנע -------------------------------------------------------- אכן היה בוקר שבת שקט נעים וטעים. שקשוקה, סלטים, מאפים, קפה ועוגה והעיקר, חברים.  מרוב לחץ (מלחמה) היו לי  קצת  בלבולים. המפתיע, כולם עם פירות. בלבלתי בין עץ המנגו בחצר לאבוקדו שבצלחת בין קיווי לליצ'י ולסיום משהו קטן אולי זניח שכחתי לקינוח להוציא את האבטיח. אז עכשיו המקרר מלא עד אפס מקום מחכה לעוד אורחים - שיגיעו פתאום. אהבתם? העבירו לחברים שאוהבים סיפורים ל כל הסיפורים מוזמנים להיכנס לכתובת      ofrazomer.blog...

מה שלומי? שלומי כמו כספית המדחום עולה ויורדת, נעה בין מתח ודאגה אופטימיות וחלום.  ...I have a dream בינתיים נכדתי שוהה אצלנו (אצלם אין ממ"ד) בלילות על אף האזעקות היא ישנה שינה עמוקה. רק בבוקר מתעוררת ושואלת   - הייתה אזעקה? - אוף, למה לא הערתם אותי את הימים אנחנו מעבירות בבישולים, גינון "יצירה"("היצירות"  האחרונות כבר בפח...) ושיטוטים בגינה הקרובה. וזה מזכיר לי ... בילדותי, במלחמת סיני 1956, לא היה לנו מקלט ובטח שלא ממ"ד .  אבי חפר בחצר שוחה צרה. לא ממש ארוכה ולא ממש עמוקה.  כשנשמעה בלילה האזעקה, קפצנו עם פיג'מות פנימה, צפופים אחד ליד השני, כולם יכלו להוציא את הראש לנשום אויר נקי ולחפש אווירונים בשמיים. אני  הקטנה, ראיתי רק אדמה ורחרחתי את דפנות השוחה הקרירות. עד היום אני זוכרת את ההרגשה ואת ריח האדמה ההיא. ב תמונה: עוגה מפתיעה בכוס, שנאפתה בשלוש דקות במיקרוגל . הכנו אותה אתמול בפעולת הצופים בזום, מדריכה אחת ושתים עשרה בנות צוהלות: כמה קמח? כמה סוכר?  כמה חלב? אמא בואי תעזרי! שימו על מיוט (השתק) העוגה יצאה "פצצה". המטבח כמו אחרי פצצה. שעה של...

רק נולדת וכבר מחליטים עליך מי אתה. השם שלך יותר מכל מסביר מי הם הוריך, באיזו  מדינה גדלת ובאיזו תקופה. במסגרת פרויקט "השמות של ישראל" של ynet חזרו אל כמה מהשמות שהיו פעם נפוצים מאוד אך עם השנים הפכו לנדירים מאוד, אחד מהם הוא השם שלי, עפרה. השנה לא נולדה אפילו תינוקת אחת בשם הזה! על שמות, יש לכולנו מה להגיד. "שם יפה", "שם מוזר", "מסכן הילד"...  אספתי כמה אנקדוטות קטנות שלי ושל רוני ושל אחרים, מה יותר ישראלי מסיפור על שם? חלק א' - במשפחה אמא שלי בכלל רצתה לקרוא לי  י-ה-ו-ד-י-ת.   שם ציוני מכובד. לידה שכבה יולדת קיבוצניקית שנחרדה " איך את קוראת לילדה כזו קטנה בשם מיושן כל כך?" אז איך לקרוא לה? "עפרה" אמרה לה הקיבוצניקית, וכך היה. אך אמא שלי מעולם לא התלהבה מהשם הזה. צרם לה שהסתיים בהברה רה, רע. בעוד שאני הייתי באמת ילדה טובה.  ובעיקר לא הייתה בטוחה איך מאייתים אותו, אופרהּ? עופרא? עופרע? בבית קראו לי עופי, עופיל'ה אחי קרא לי ג'וקי בעלי קורא לי אשתי הראשונה הילדים, אמא, הנכדים סבתא.  כשהגיעה לאמא שלי מטפלת פיליפינית ק...

*חנניה רייכמן - פתגמים ומכתמים. ובעברית פשוטה: ר ק קניבל תמיד מוכן בשמחה, לקבל אורח  – לארוחה. לא קל לארח היום ועם הגיל קשה יותר...האנרגיה יורדת. כשהייתי ילדה, הכול היה פשוט יותר. להורי הייתה מרפסת גדולה, כזו שהייתה מתמלאת בשבתות אורחים – קרואים ולא קרואים, ברובם בני משפחה – שהגיעו ברגל. אמא הייתה מכינה תקרובת צנועה: בוטנים, עוגת טורט פשוטה, מיץ ופירות העונה – וזהו. אני הייתי המוציאה והמביאה ועל הדרך מנסה להתחמק מדוד אחד שתמיד ניסה לצבוט אותי (בלחי) האורחים ישבו על כיסאות פשוטים, או סתם על המעקה של המרפסת – ואבא, שרוע על כיסא נוח. השיחות התנהלו בגרמנית וביידיש (ככה למדתי את השפה) כעבור שעה-שעתיים כולם היו נפרדים בנחת, וחוזרים לביתם. והיום?  האירוח עלה בכמה דרגות. דורש תיאום – יום, שעה, לפעמים שבועות מראש. ואז מתחילות ההכנות: ניקיון, קניות, בישולים, סידור שולחן.  והאירוח עצמו גם לא קל: "תשבי, תשבי, למה את רצה כל הזמן?" (נו, מי יגיש?) "אפשר לעזור?" (איך בדיוק? את תקועה בפינה) "לא תודה" אני אומרת "תשבו, תשבו, אני אגיש." ואחר כך – הניקיון שאחרי, הדחת...