הגמל
כפי ששמתם לב, סידור המזוודות לפני טיול הוא כקריעת ים סוף עבורי. כל הזמן מכניסה, מוציאה, ובעיקר מכניסה.
ביום האחרון אני תמיד קונה עוד כמה דברים, עד שהמזוודה מתפוצצת והרוכסן צועק: "די! לא צריך כל כך הרבה!"
אבל לכי תדעי מראש במה תשתמשי ובמה לא.
וזה מזכיר לי סיפור:
כשעבדתי במכון אבשלום, הצטרפתי פעם לטיול של שלושה ימים לנגב ולערבה.
דחסתי כהרגלי את כל מה שאפשר במזוודה, ואף הצטיידתי בתרמיל קטן עם סנדוויצ'ים, מים, כובע, קרם נגד שמש, מברשת שיער וארנק.
בבוקר הטיול רוני הסיע אותי לנקודת המפגש בתל אביב.
את המזוודה הנחתי בבגאז' ויצאנו לדרך.
כשהגענו, רוני עצר במקום אסור בתחנת אוטובוס .
"ביי, תהני," הוא אמר, נתן נשיקה, "להתראות!"
זינקתי החוצה, אבל עוד לפני שהספקתי לגשת ולפתוח את הבגאז' הוא הרביץ גז ונסע הביתה בשמחה . והמזוודה? נשארה בבגאז'.
הייתי בשוק. באותה תקופה עדיין לא היו טלפונים ניידים כך שלא הייתה דרך להתקשר אליו וגם לא הכרתי אף אחד בטיול ולא היה לי ממי לבקש עזרה.
"איך הסתדרתי???" אתם שואלים. "בטח שהסתדרתי!"
בתחנה הראשונה, בצומת הלידו (צומת יריחו) כשהאוטובוס עצר להפסקת "קופי אין קופי אאוט", קניתי במזנון חולצת T ועליה ציור של גמל וכיתוב I LOVE ISRAEL זוג גרביים עם הדפסי מיקי מאוס, ושני זוגות תחתוני תחרה – בכול הכסף המזומן שהיה לי.
בערב, אחרי המקלחת, כיבסתי את בגדי היום הראשון ותליתי אותם לייבוש בחוץ. קרם פנים ומשחת שיניים קיבלתי משותפתי לחדר ושכבתי לישון עם חולצת הגמל (בתור פיג'מה).
הרוח המדברית ייבשה את הבגדים במהלך הלילה ולמחרת בבוקר שוב היה לי מה ללבוש.
וככה העברתי שלושה ימים של טיול מהנה.
כשחזרתי הביתה, המזוודה כבר חיכתה לי בכניסה וכל מה שנשאר לי לעשות זה להחזיר את הציוד לארון.
מסקנה: גמל אחד לימד אותי שאפשר להסתפק במועט.
אבל הבן אדם (אני) לא באמת יכול להשתנות ומיד יצאתי עליו בתרעומת.
"סליחה, מי אתה, יא חתיכת גמל שתלמד אותי איך ומה לארוז?! אתה בעצמך אוגר מים ושומן בדבשת שלך לפני כל טיול, מתנדנד מצד לצד מרוב עומס ונראה מה זה מגוחך!!! אתה? אתה תגיד לי להצטמצם?"😡
וככה, עד עצם היום הזה, אני אורזת מזוודה עד קצה גבול הסיבולת שלה וסוחבת אותה איתי כל הטיול כמו גמל.
העיקר שלא יחסר לי כלום ושיישארו לי זיכרונות טובים מהטיול.
