הזקנה קפצה לביקור

 לא, זו לא הזקנה. זו הזִיקנה.

איך אני יודעת? כי הבוקר... איבדתי את האוטו שלי.

פעם, היה לי חוש ניווט כמו של יונת דואר.

ידעתי בדיוק איך להגיע לכל מקום, אפילו כזה שמעולם לא הייתי בו. 

אבל היום? העין השלישית כבתה. אולי לנצח.

איך זה קרה?

הלכתי לטיול קצר, נקודת המפגש הייתה ב"רחוב הרדוף פינת השיטה הלבנה" ברחובות.

הגעתי ברכב, חניתי, חברתי לקבוצה, והטיול התחיל.

בסוף המסלול, חזרתי לנקודת המפגש – או לפחות למה שחשבתי שהיא נקודת המפגש. 

אבל לא הייתה שם "פינת" ולא "שיטה לבנה".

זה בכלל היה סתם רחוב בן גוריון.

ועכשיו לכי תמצאי את האוטו!

הסתובבתי סחור סחור. גם גוגלמפס לא יכול היה לעזור לי עם נתונים לא ברורים.  

רק אחרי שעה, ברגליים דואבות  מצאתי אותו בדיוק במקום שהשארתי אותו.

"טיפשה שכמותי" .

אבל רגע, זה לא נגמר כאן! התחלתי גם להיות זהירה יותר בכביש.

ממש לא רוצה שיקראו עלי בעיתון:

קשישה חצתה במעבר חצייה ונדרסה!

על נהגים חצופים אני לא מהססת לצעוק: הי נהגוס, אל תזלזל בי! יש לי עו"ד טוב!

אבל ביננו הזיקנה לא באמת שולטת בי. 

אני עושה ספורט, שוחה צועדת לובשת ג'ינס ויוצאת לטיולים, אבל כשאני חוזרת הביתה עם כאבים ברגליים, מביטה במראה ונאנחת, למי אני דומה? את מי אני פוגשת? את מי אני רואה?

את אמא שלי! זיכרונה לברכה.

"הי אמא, קפצת לביקור?"

"לא מעונג ולא מנחת, הזיקנה נאנחת"  (חנניה רייכמן)

OZ🙋🏻‍♀💛