נסיעה ברכבת

 נסעתי ברכבת ובאוטובוסים הלוך ושוב לחיפה לבקר את חברתי נירה שגרה על הכרמל.  

חשבתי שהנסיעה תהיה כיף  אבל לא,  מאוד התעייפתי.  

הדרך ארוכה ורבה. 

ויותר משהתעייפתי 

צפיתי בחזור בכל אותם צעירים (ברובם גברים) יפים ויפות שזו שיגרת יומם שעושים יום יום את המסע אל עבודתם ובחזרה בדממה שקועים בעולמם.   

ראשם חפוי מבטם במסך של הטלפון /אייפד , אזניות תקועות באזניהם ואצבעותיהם במקלדת . 

פתאום צעקה לחלל  "תגיד לו שהמכונית מוכנה, שיבוא מחר...לא בעשר!!! בשתיים עשרה!" .  

וקול אחר מתגבר עליו

"וואט? וואט???אי דונט היר יו! ייס, אי וויל קול יו לייטר" .

 ובחוץ, 

מעבר לחלונות הזכוכית הגדולים, חולפים מראות נהדרים,  הכול ירוק ופורח ויש ים כחול ויש שקיעה אדומה מדהימה..ויש נערה יפיפיה בפינה(כמובן עם טלפון ביד) .

אבל היום מי מביט מי מסתכל?.

ואז נעצרת הרכבת הדלתות ניפתחות מעצמן וכולם  זוחלים כנחיל ענק של נמלים  לכיוון היציאה אל... החושך שבחוץ.  עוד יום עבר...